עדותן של שושי שמש ורחל כהן, בנותיהן של סלמן (שלמה) ושוזט:

עלינו לארץ בתחילת שנת 1951, אמא ואבא, סבתא, וחמש אחיות ואחים. בתחילה השתכנו בצפת. כעבור כמה חודשים ההורים ביקשו איחוד משפחות כדי להיות ליד דודה שלנו, אחות של אמא, שהייתה חולת לב וגרה במעברה של קריית אונו. ההורים הגישו בקשה, כנראה למי שהיה אחראי על המעברה, ואז איפשרו לנו לעבור לגור בשכנות אליה, מטעמים הומניטריים. הגענו לאוהל במעברה של קריית אונו 8 נפשות: הורים, 5 ילדים וסבתא. אמא טיפלה בפועל בשתי משפחות, גם בנו, הילדים והילדות שלה, וגם בילדים של אחותה החולה, וכל זה כשהייתה כבר בהריון מתקדם.

שושי: יש לי תמונה מול העיניים של אמא סוחבת דליים של מים מהברזייה שהייתה במעברה לאוהל שלנו. היא הייתה אישה בריאה וחזקה וטיפלה בכולם.

כשאמא קיבלה צירים והגיעה השעה ללדת, נלקחה באמבולנס לבית חולים הקריה בתל אביב, ביחד עם אבא. זה היה בתחילת שנת 1952.

כשאמא הייתה בשלבי הלידה, יצא רופא אל אבא ושאל אותו: כמה ילדים יש לך בבית? אבי ענה לו: חמישה. ואז הרופא אמר לו: אז אתה רוצה את הבן חי או את האישה בחיים? הוצג לו מצב שהוא צריך לבחור בין אמא שלנו לבין התינוק. אבי ענה לו שרוצה את האישה בחיים.

אבא חזר הביתה בוכה. למחרת, כשחזר לבית החולים, אמרו לו שאמא ילדה והתינוק נפטר. לא ראה גופה ולא קיבל שום מסמך שמעיד שהתינוק נפטר. כעבור מספר ימים אמרו לו שאמא מועברת למחלקה אחרת. באחד הימים, ניגש אליו רופא ואמר לו שהוציאו לאמא את הרחם והיא צריכה להישאר בינתיים בבית החולים. הוא ידע על כך רק בדיעבד. אף אחד בבית החולים לא עדכן אותו שהולכים לעשות כזה ניתוח לאמא, שהייתה אז רק בת 35 ואושפזה למשך חודש שלם בבית החולים.

במהלך שנים רבות אבא היה בדיכאון על ילדו המת, למרות שלא ראה גופה, לא קיבל תעודת פטירה של התינוק ולא נמסר לו מקום קבורה. הוא לא שאל במעמד הלידה כי בקושי ידע כמה מילים בעברית.

בעקבות הניתוח שעברה אמא, גם כאשר השתחררה מבית החולים היא שכבה בבית חודשים רבים ללא כוחות.

לימים, משעלתה לכותרות פרשת ילדי תימן, אח שלנו התחיל להרהר בנושא ואמר שאנחנו שייכים למשפחות שנחטפו מהם ילדים. אנחנו, האחיות, לא רצינו להאמין בכך בתחילה. לא יכולנו להאמין שאכן נעשו מעשי זוועה כאלה בארץ. כעבור כמה שנים, הגיסה שלנו, בלחץ של אחי, החלה לנבור ולבדוק באמצעות טלפונים והצליחה להגיע לארכיון של בית חולים הקריה בתל אביב. נקבע עבורנו תור לביקור בארכיון כדי שנוכל לעיין ולאתר את מה שעבר על אמא. היינו שם שעות ולתדהמתנו, ביומנים של מחלקת יולדות השם של אמא לא מופיע בכלל. אחר כך קיבלנו יומנים של מחלקות שונות בבית החולים ואז איתרנו רישום שאמא אושפזה במחלקת גניקולוגיה בתאריכים: 10/1/1952 ועד 11/2/1952, שזה בדיוק התקופה שהוציאו לה את הרחם, אחרי הלידה. בארכיון של בית החולים אין איזכור ואין רישום ללידה. כאילו לא היה ולא נברא וכאילו אמא לא ילדה תינוק.