סבי וסבתי, נעמה (נעמי) ועובדיה כורש, עלו מתימן בתחילת שנות ה-50, הכירו והתחתנו כאן והתגוררו ביהוד. בינואר 1966 הגיעה סבתי לבדה ללדת את בנה השני בביה"ח בלינסון בפתח תקווה. הלידה היתה תקינה והתרחשה ב-12:00 בצהריים. סבתי זוכרת את הצוות במקום:

ד"ר גבאי- רופאה, גניקולוגית, תפרה את סבתא לאחר הלידה. בלונדינית קצוצת שיער, בשנות ה-40 לחייה.

דורית- מיילדת- אישה מבוגרת.

ד"ר עובדיה- אחראית מחלקה. אישה יפהפיה שחומה עם עיניים ירוקות, בשנות ה-40 לחייה.

ד"ר גולדמן- רופא כנראה גניקולוג במחלקת יולדות. אדם עגלגל מעל גיל 50.

פרופ' גנץ- כירורג ילדים (ככל הנראה)- מי שנתח את הילד כביכול. גבר בסביבות גיל 60, מאוד גבוה וגדול בגוף.

ד"ר נרי- רופא במחלקה כנראה גניקולוג. רופא צעיר, שיער חלק, גבוה.

לאחר הלידה התינוק היה בעריסה ליד סבתא, דורית האחות אמרה שאין אחיות שיעבירו אותו לחדר ילודים. אחרי חצי שעה הגיעה אחות אחרת שהעבירה את התינוק לילודים, ואת סבתא למחלקת יולדות. ב-16:00 בצהריים באו אחיות של סבתי לבקר אותה ואת התינוק, והראו להן את התינוק דרך החלון של חדר הילודים לפי הנוהג דאז. הן אמרו שדומה לאבי (אחיו הגדול של התינוק). סבא, בעלה הגיע לבקר ולקראת ערב והלך. בערב נתנו לסבתא להניק את התינוק ונאמר לה שהכל בסדר. בשעה 1:30 לפנות בוקר, באו לחדר היולדות להעיר את סבתא, אחת האחיות בקשה שסבתא תתלווה אליה לחדר הילדים כדי להניק את התינוק, הן הגיעו לחדר האחיות והאחות אמרה לסבתא שהילד לא נושם טוב, יש לו שבר בסרעפת וחייבים לנתח אותו עוד הלילה. האחות בקשה חתימה וסבתא חתמה אוטומאטית בלי לקרוא על מה היא חותמת. למחרת בבוקר ב-6:30 סבתא רצתה להבין איך היה הניתוח. היא שאלה על כך ואחת האחיות ניסתה לברר עמה האם יש מישהו שיהיה איתה, ככל הנראה לתמוך בהתמודדות של מה שעומדים לאמר לה. סבתא שאלה מה קרה, נאמר לה שהתינוק היה מאוד קטן (2.600), האחות הסבירה "בידיים של פרופסור גנץ התינוק הוא כמו אפרוח (פרופ גנץ היה גבוה ואדם גדול) התינוק לא היה יכול לשרוד"- אלו המילים של האחות, סבתא הבינה שזה ככל הנראה קרה בניתוח. סבתא בקשה לראות את התינוק - נאמר לה שאין מה לראות והתינוק המת הועבר לאבו כביר. האחות אמרה לסבתא שזה קורה, שהם צעירים (סבתא הייתה בת 26) ושיהיה תינוק אחר, ושכבר יש לה ילד. העבירו את סבתא למחלקת נשים (ממחלקת היולדות), בסבב ביקור רופאים שנכנסו לחדרה, סבתא שאלה את הרופאים: ד"ר גולדמן, ד"ר עובדיה (אישה), ד"ר גבאי (אישה), ד"ר נרי על שקרה: הם נכנסו לביקור, עברו על יד סבתא שכאמור בקשה הסברים. הם אמרו לה - אל תקחי ללב, את צעירה, יש לך כבר ילד, יהיו לך עוד ילדים. ד"ר עובדיה, מנהלת המחלקה, מסבירה בלטינית לחבריה הרופאים מה קרה, אבל לא לסבתא במילים בעברית. הגיע חמה של סבתא לבקר, סבתא הייתה בוכיה מאוד. סבתא הייתה חלשה מידיי כדיי להלחם ולהמשיך לשאול, וסבי חשש להלחם בתחנת הרוח הגדולה בלינסון. אחרי כמה ימים סבתא שוחררה הביתה.

לאחר כחודשיים סבתא התאוששה גם נפשית והגיעה לבלינסון לברר מה קרה עם התינוק, כיוון שכאמור ההריון היה תקין והלידה תקינה. שלחו אותה לד"ר גולדמן והיא ספרה לו את הסיפור. ד"ר גולדמן זכר את הסיפור, אמר שהוא לא יודע כלום על התינוק אבל שתעשה בדיקות. סבתא נשלחה לבדיקות רבות כולל בדיקות דם, בניהן המסת סוכר וצילום רחם (בדיקה פנימית קשה דאז)- שתי בדיקות שהן לפי סבתי לא שגרתיות ולא עשתה אותם בעבר (אין סיבה לעשות צילום רחב לאחר לידה שנייה). לתחושתה של סבתא מרחו אותה - בפועל לא הגיעה כדיי לבדוק את גופה אלא איפה התינוק. לפני הבדיקה של צילום הרחם, סבתי כבר שכבה על שולחן הבדיקות, ד"ר נרי שהיה צריך לעשות את הצילום נכנס לחדר, הוא שאל לשמה ומה היא עושה כאן- אמרה לה שהיא האם של התינוק ונתנה מעט פרטים על המקרה ועל הסיבה לשמה באה. הוא שאל בבהלה "מי שלח אותך", היא אמרה שד"ר גולדמן, הוא אמר לה שתתעופף משם מהר. האחות אמרה שתתלבש ותלך הביתה. וככה זה נגמר.

לפני שנים בודדות ביתה, דודתי, לימור, פנתה לבלינסון כדי לקבל פרטים כולל תעודת פטירה ותעודת לידה, נאמר לה לפנות לארכיון בית החולים. בארכיון נאמר לה שהמקרה התרחש לפני שנים רבות ושלא מחזיקים את התיקים - שלאחר 20 שנים נהוג אצלם להשמיד את התיקים (בגלל התיישנות וכו). אנחנו רוצים לדעת מה קרה עם דודי.