עדותן של ורד גרוסמן ושקד גרוסמן – כלתם ונכדתם של יעקב ומרטה:

יעקב ומרטה גרוסמן עלו לארץ בשנת 1951 מרומניה, עם ההורים והאחים, ושוכנו בכפר שמואל.

אחיה של מרטה, איזו גרוסמן, שנשאר בכפר שמואל עד יום מותו, היה ליצרן הגבינות של האזור, "גבינות דותן" המשווקות במרכולים בארץ.

גם אמה של מרטה הייתה שותפה לייצור הגבינות שהיו אופייניות ליוצאי רומניה ועברו מדור לדור.

כיום כפר שמואל הוא מושב גדול והאחיינים של מרטה לקחו את הניהול ומשווקים את הגבינות מתוך מחלבה וגידול כבשים כאחד.

בשנת 1954 נולד בנם הבכור של מרטה ויעקב, כעבור כשלוש שנים, בשנת 1957 נולדה להם תינוקת, ובשנת 1960 נולד הבן הקטן משה, בן זוגה של ורד ואביה של שקד.

בחמש השנים האחרונות נפטרו יעקב ומרטה, וורד ושקד מספרות את סיפור היעלמותה של בתם התינוקת, כפי שסיפרו להם יעקב ומרטה:

את התינוקת ילדה מרטה בבית יולדות ברחובות, מה שהיום הוא בית חולים קפלן. התינוקת נולדה בריאה ושלמה. הם לא הספיקו לרשום אותה, אבל רצו לקרוא לה סימונה. מרטה זכרה את פניה של התינוקת כל חייה. אמרה שנולדה יפה, בהירת עור ועם בלורית שיער שחורה.

יומיים אחרי הלידה, נאמר למרטה שהתינוקת לא נשמה טוב ולכן נפטרה. לא נתנו להם שום הסבר, לא הראו להם גופה והם לא קיבלו תעודת פטירה. הם היו כל כך המומים מזה שלא הצליחו לשאול שום דבר ופשוט יצאו משם בידיים ריקות.

כל השנים הם ניסו להדחיק את ההיעלמות של התינוקת שלהם וחוו דיכאון עמוק מזה. חלק מהטראומה התבטאה בכך שלא יכלו להמשיך להתגורר בכפר שמואל. הזיכרונות מהיעלמותה של בתם התינוקת הקשו עליהם. הם עזבו את המושב בשנת 1969 ועברו לראשון לציון, שם גרו עד יום מותם.

ורד מעידה שכל השנים מרטה ויעקב אמרו לשקד, נכדתם, שהיא מאוד דומה לילדה שנעלמה להם. שקד מאוד התרגשה מזה ומסיפור ההיעלמות של התינוקת וזה מה שהביא אותה ליצור קשר עם עמר"ם ולספר את הסיפור של סבא וסבתא שלה.

לפני שמרטה נפטרה, ברגעיה הצלולים האחרונים, היא חלקה איתנו שהיא חושבת כל השנים האלה שהילדה שלה בחיים.