עדותה של שולמית אזולאי, אחותה של עדנה:

הוריי, יעקב ונגי'ה שאול, עלו לארץ מעיראק בשנת 1950. הם נישאו בעיראק כשאמא הייתה בת 14 ואבא בגיל 34 ונולדו להם 4 ילדים. כאשר הגיעו פרעות הפרהוד, הם עזבו הכל וברחו עם הילדים, האחים הגדולים שלי, לפרס ומשם עלו לישראל והועברו למעברת שער עלייה. לאחר מכן עברו לפרדס חנה.

בישראל נולדנו אחי, אני ועדנה בת הזקונים. אנחנו בסה"כ 7 אחים ואחיות.

אמא ילדה את עדנה בשנת 1955 בבית יולדות בחדרה. אני זוכרת שהייתי ילדה ובישרו לנו שנולדה לנו אחות קטנה. עדנה נולדה בריאה ושלמה ואמא הניקה אותה שלושה ימים. ביום השלישי, כשאבא הגיע לבית היולדות כדי לשחרר את אמא ועדנה, אמרו לו ולאמא שעדנה נפטרה. לא הראו להם גופה, הם לא קיבלו תעודת פטירה ולא נמסר להם מקום קבורה. הם היו אנשים טובים ותמימים ולא שלטו עדיין בשפה העברית, וככה פשוט שלחו אותם הביתה בלי שום הסבר.

לאורך השנים, אמא הייתה זו שדיברה על זה.

היא סיפרה לי שאחרי שהודיעו להם שעדנה נפטרה, ניגשה אליה אחות בבית היולדות ואמרה לה: אז מה אם הילדה נפטרה, את כל כך צעירה ויש לך עוד שישה ילדים בבית.

כעבור כמה זמן, עברנו להתגורר בפרדס חנה. שני רחובות לידנו גרה אישה שהייתה עם אמא באותו חדר בבית היולדות בחדרה והן גם ילדו באותו יום. גם לאישה הזאת נולדה בת. אני זוכרת ממש שבכל פעם שאני ואמא היינו עוברות בשכונה ונתקלות באישה עם הילדה, אמא הייתה נעצבת ואומרת לי: את רואה, אחותך הייתה צריכה להיות עכשיו בגיל הזה. ככה כל פעם כשהיינו פוגשות אותן.

גם אני, כשבגרתי והייתי מדברת על ההיעלמות של אחותי, גיליתי שיש לי עוד כל כך הרבה חברות שגם במשפחה שלהן נעלמו ילדים וילדות וכולנו חלקנו את הסיפורים אחת עם השנייה.

בגלל שאין לי מסמכים, לא ידעתי מאיפה להתחיל לחפש ולמצוא קצה חוט.

לצערי, אמא ואבא כבר לא בחיים והלכו מהעולם בלי לדעת מה עלה בגורלה של הילדה שלהם.