תאריך הרחבת עדות: יוני 2023

עדותן של יעל ורחל, בנותיהם של חיים ותמר:

ההורים שלנו, חיים ותמר (תמו) ברביבאי, עלו ממרוקו בשנת 1956 ישר לאופקים, שם גרו עד יום מותם.

אנחנו 8 אחים ואחיות, כולם נולדו במרוקו מלבד שלושת הילדים האחרונים: סימה, יעל, והאח הקטן, בן הזקונים שנעלם.

בשנת 1964 אמא ילדה בסורוקה ילד בריא ושלם. ילד יפה עם עיניים בצבע תכלת שההורים שלנו רצו לתת לו את השם יורם, אבל לא הספיקו.

רחל מספרת בבכי: אני ממש הייתי עדה לרגע ההיעלמות של אחי הקטן, כי הלכתי ביחד עם אבא לשחרר את אמא מבית החולים אחרי הלידה. אני זוכרת שהגיעה אלינו אחות קרה ומנוכרת ואמרה שהילד מת. ולי היא אמרה לי: אמא שלך ילדה כבר 8 ילדים ואבא שלך כבר מאוד זקן, לכו הביתה.

לא הסבירו לנו שום דבר, לא נתנו לנו שם דבר. היינו עם הפנים באדמה ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו.

ההורים שלנו היו אנשים תמימים וטובים ולא העלו בדעתם שדבר כזה יכול לקרות.

מאז, אמא חגגה לילד יום הולדת כל שנה. היא לא שכחה אותו לרגע אחד. זה השפיע עליה כל כך שברבות השנים אם הייתה רואה בחור צעיר בשוק שמזכיר לה את הילד שלה, הייתה עוצרת אותו ומדברת איתו.

אמא ואבא דיברו על זה כל השנים. הכאב שלהם היה שם כל הזמן. הם נפטרו בהפרש של שנתיים זה מזה, אבא בשנת 1997 ואמא אחריו בשנת 1999.

אמא ביקשה מאיתנו להמשיך ולחפש את הילד לאחר מותה. ממש כמו צוואה.

עשינו כל מה שיכולנו כדי למצוא קצה חוט. פנינו לארכיון של בית חולים סורוקה ולמשרד הפנים ולא הצלחנו למצוא.

פנינו גם לתכנית "אבודים" של צופית גרנט, אבל לא הגענו לשום דבר. אנחנו חיים עם הכאב הזה עד היום ומייחלים לרגע שתהיה לנו סגירת מעגל.