המשפחה עלתה בשנת חמישים ואחד והתיישבנו במעברת רחובות. אמא וחמישה ילדים: סמירה הייתה הקטנה ביותר. אמא הייתה לבד, אבא מת בעיראק כבר. סמירה הקטנה הייתה בבת עיננו והאור של הבית. אנחנו נשלחנו בינתיים למוסדות. אני הייתי בן פחות משש ועזרא בן שמונה נשלחנו לחפץ חיים. ויוסי אחינו הגדול (בן עשר) היה בבלומנטל. אמא השארה במעברה עם סמירה ופיני, פנחס, שני הילדים הקטנים. יום אחד אמרו לאמא שהילדה צריכה להיות בבדיקה במרפאה (בסך הכל צריף בין האוהלים) משום שילד שם לה מקל באוזן. אחר כל אמרו לאמא שהיא חייבת להישאר בלילה. אמא הייתה לבד עם שני ילדים ולא יכלה לעשות כלום. כשבאה למחרת אמרו לה שהעבירו את הילדה לבית החולים בילינסון. זה בית חולים רחוק מאוד מהמעברה. למה לקחו לבית חולים כל כך רחוק? אמא שלח את סבתא לשם וכשסבתא הגיעה לשם אמרו לה שהילדה מתה. אמא בכתב כל החיים עליה. היא החזיקה את הנעליים הקטנות שלה ובכתה כל החיים.