יהודית דוראני היתה נערה כבת 17 כשעלתה מתימן בשנת 48. היא למדה עברית במחנה המעבר והתלמדה כמטפלת מיד עם הגיעה ארצה. עבדה כמטפלת בבית התינוקות במחנה עין שמר. העידה בפני החוקר כי ראתה נשים זרות שמגיעות ומביאות צעצועים לילדים בבית התינוקות, משחקות איתם, כך במשך כמה ימים. לאחר כמה ימים הילדים הללו נעלמו. בהתחלה, כך מעידה, לא הבינה מה העניין "אצלנו התימנים אין כאלה חוכמות", רק לאחר שנים כשהגיעו אליה הורים שילדיהם נעלמו הבינה שהילדים נחטפו. מספרת כי תינוקות נלקחו בכוח מאימותיהם, בעיקר מאמהות עם מספר גדול של ילדים, למרות שהללו יכלו לטפל בהם היטב. "מי שיש לה 10 ילדים הולכים מביאים אותו בכוח למחלקה". מעידה כי גם שוטרים היו מגיעים ולוקחים מהאוהלים את הילדים בכוח.

יהודית העידה כי הילדים היו בריאים ובלילה היו לוקחים אותם, כששאלה מדוע היו מסבירים לה כי הם חולים, אולם היא מעידה כי הם לא היו חולים "הייתי מודדת להם חום בבוקר ובערב". אם היה קורה שהיתה עושה משמרת לילה - "היו אומרים לי תלכי תביאי משהו או מעיפים אותי מהמחלקה. [כשהייתי חוזרת ושואלת] איפה הילד? איפה זה? אומרים לי האמא לקחה אותו כבר מספרים לי שטויות".