הגענו מתימן בשנת 1950 למעברת עין שמר, משם הועברנו למעברת עמישב והיינו שם שמה שנים טובות. שם ילדתי חמישה ילדים, בצריף אבל בעזרה והתמיכה של אמי שהייתה מיילדת.

בסוף שנת 1956 או בתחילת 1957 ילדתי בצריף בן, התינוק היה בריא אבל אמא שלי התעקשה שכדאי לקחת אותו לבית החולים כדי לקבל זיכוי בתלושים עבור האוכל. אמרתי לה שהילד בסדר ואין צורך, אבל היא התעקשה שחשוב שיהיה אוכל אז שנלך.

הגענו לבית חולים השרון ושם אמרו לי שהילד צריך להישאר כמה ימים שיש לו צהבת. נשארתי שם וראיתי אותו יום יום ואחרי כמה ימים אמרו לי שהוא צריך להתאשפז בבלינסון, לפני שהספיקו להעביר אותו קראו לי שוב והודיעו שהוא נפטר.

צעקתי ובכיתי ולא הבנתי, הרי הוא היה בריא. התחננתי שיראו לי אותו ואם הוא מת שיראו את הגופה שלו. אמרו לי תחזרי עם בעלך. כשבעלי הגיע אמרו לו "מה נראה לך? זה חתיכת בשר. תשלם על חברה קדישא" אז הוא שילם ובזה זה נגמר.

יכול להיות שבעלי גם האמין לי וידע שהילד בחיים אבל לא רצה לצער אותי, כי הייתי כבר במצב נפשי קשה בבית, אז הוא לא אמר מילה.

הילדים במשך השנים התחננו שאלך לוועדת חקירה ולמשטרה ולהתלונן, אבל התביישתי שאין לי בכלל הוכחות ומסמכים.

כולי תקווה שאזכה לראות את הבן, אני עדיין מחכה. רציתי לקרוא לו גבריאל, אני זוכרת שהיה והייתה לו גומה בלחי כמו לאחיו עופר.

שודיה היקרי