שמעון שרשבסקי שימש כמנהל אדמיניסטרטיבי בויצ"ו "אם וילד" תל אביב, 1953-1975. בעדותו לועדת כהן-קדמי הוא טוען בעקביות שאינו זוכר פרטים רלוונטיים, וכמעט אף פרט מהתנהלות המעון (חוקרי הועדה תוהים מספר פעמים כיצד הוא לא זוכר אף פרט, למרות היותו מנהל). לטענתו, לא התעניין בילדים בכלל ולא התעסק בזה – האחות הראשית, רלה בן-יעקב, היא זאת שהייתה אחראית על כל העניינים הקשורים בילדים. הוא טוען שלא זכר ילדים תימניים, ולא זכר אף ילד חוץ מאלו שהעירייה הפנתה למוסד.

פרקליטת הוועדה מציגה בפניו מכתבים בחתימתו שהוא מפנה לגורמים שונים שמוכיחים שכן התעסק בעניינים אדמיניסטרטיביים הקשורים לילדים – כרטיסי מזון, רישום במרשם האוכלוסין, וכדומה. כמו כן הפרקליטה מציגה בפניו מכתיבים, שהוא חתום עליהם, המוכיחים את הימצאותם של ילדים מראש העין במוסד. הוא אדיש לעניין וטוען שאולי חתם על מכתבים שלא ידע את תוכנם.

לטענתו לא היה בקשר עם מוסדות ויצ"ו אחרים, וכמו כן לא היה לו מושג לאיפה המשיכו הילדים לאחר שגדלו. על פי עדותו, לא היה מעורב כלל בסוגיות של אימוץ מהמוסד, ולא ידע על כך כלום, אם היו כאלה העירייה הייתה אחראית עליהם, והוא כמנהל מוסד לא התעסק ברישום של הילדים. בהתאם, פרקליטת הועדה מציגה בפניו מסמכים המעידים על כך שפרטיהם האישיים של חלק מהילדים המועמדים לאימוץ נמחקו, למשל שם משפחה, תחת השם 'אמץ'. כשפרקליטת הועדה מציגה בפניו שהאחות הראשית של המוסד, רלה בן-יעקב, העידה שילדים רבים מאוד נמסרו לאימוץ ממש מתוך המוסד, וכן שהגיעו ילדים שהיו מסומנים מראש לאימוץ, הוא טוען שלא היה מודע לכך.

בכלל, שרשבסקי הצהיר שעד שנה-שנתיים לפני עדותו, לא שמע בכלל על עניין חטיפות הילדים, וזאת למרות שחוקרי ועדת בהלול-מינקובסקי, הועדה הממשלתית הראשונה שחקרה את הנושא, ביצעו חיפושים של מסמכים בצו במוסד שהוא ניהל. על הטענות שנמצאו מסמכים המעידים שהגיעו ילדים מכל הארץ למוסד "אם וילד" שהוא ניהל, וכן שאומצו משם לכל הארץ, הוא טוען שאינו יודע דבר.

עדותו: ועדת החקירה הממלכתית, 26.3.97. החל מעמ' 100 לדו"ח (עמ' 12706).