שרה עלתה עם בעלה ובנה דויד מתימן לישראל. הם הגיעו למעברה בראש העין. לאחר מספר חודשים נלקח בנה דויד לבית החולים הדסה שבמחנה. שרה מספרת שביקרה אותו כל יום כמה פעמים כשלא ניתן לה לראות אותו אלא מבעד לחלון. דויד כבר היה בן שמונה חודשים. בוקר אחד הגיעה לבית החולים ומבעד לחלון ראתה שהחדר דויד נמצא בו ריק. היא פנתה לאחות שעמדה בכניסה וזו אמרה לה שהילד מת. היא ביקשה לראות את אותו או את גופתו. חי או מת. סירבו להראות לה. לה ולבעלה לא היה מה לעשות מול הגורמים הללו. לשרה וחיים נולדו עוד תשעה ילדים. המשפחה מספרת על חיים בצל הטרגדיה וזה שיר שכתב אחד האחים:

אח בצל

נולדתי למשפחה אוהבת
ויש לי אחים ,
אח גדול , אח קטן ואחיות שתיים
מאז ילדותי סיפרו על אח בכור
אח שהיה ואיננו עוד .
סיפורים שמעתי לרוב
על היותו ועל היעלמותו ,
זיכרון כואב להוריי
ותמונה כואבת לאחיי .
הסיפור סופר אין סוף
והכאב ללא חלוף .
חור בלב ודמעות לרוב ,
מעידים על שבר
ועל שנים מלאי מכאוב .
שנים חיפשנו לגלות
לאן נעלם ללא תוצאות .
אמי לעולם לא שוכחת
את הבוקר שבו עמדה על פי פחת ,
בוקר תמים שהפך למשמים ,
לילות ללא שינה מלאי תקווה ,
תקווה שנגוזה שהשמועה נפוצה ,
שילדים רבים נעלמו
שבמשפחות נוספות הלמו .
ילדים שלא חזרו ורק מעטים נמצאו .
מאז ועד היום גדלנו עם אח בצל
מחשבות על חייו ועל עקבותיו ,
האם הצליח , האם הוא בטוב ,
האם נזכה לראותו
ואולי.... רק נגלה את סודו .
סוד שלא בחר להסתיר
שאת חייו לא הגדיר ,
עבר אפל לא ידוע
ולא יודע למה ומדוע
בחרו להעלימו ממשפחתו
ומהוריו שבחרו להביאו
לעולם שבו לא נכירו .