הוריי קלמנט חמוס (עמוס) ומזל, מסעודה במקור, עלו מלוב. הם הכירו כאן בפרדסיה, ועברו לגור בבאר שבע.

לאמא ז"ל היה הריון רגיל ותקין ועם הגעת הסימנים המקדימים ללידה בשנת 1954, הגיעה לבית החולים הדסה.

אחרי הלידה היא שמעה קול בכי, לא הראו לה את התינוקת אבל אמרו לה שהיא נחנקה ומתה. בכי גדול. אמא חוזרת שבורת לב הבייתה.

בהריון הבא אמא מתפללת שהכל יהיה תקין, שוב פעם הלכה להדסה באר שבע, זה היה בינואר 1956. שוב פעם לידה תקינה, שומעת קול בכי ומוסרים לה שהתינוק נחנק ומת.

הם טענו שמבנה הגוף שלה הפנימי הוא צר והם נחנקים בגלל זה.

אחרי שני ההריונות והלידות בהם שמעה קול בכי ובשניהם נמסר לה שהם נחנקו ולא הראו לה את התינוקות, אמא נכנסה להריון עם תאומים ואותם לצערנו הרב הפילה לאחר שהחליקה ונפלה בעקבות משא קרח כבד.

הוריי היו שבורים, היו נוהגים לשבת בימי שישי, לבכות ולהתפלל שיהיה להם ילד. אלוהים שמע תחינתם ואמט הצליחה להרות שוב ובעזרת ניתוח קיסרי ילדה את אחי באוגוסט 1957 ובדיוק שנה לאחר מכן נולדה אחותי (אוגוסט 1958).

אני, גאולה, נולדתי בנובמבר 1960 ולאחר הלידה קשרו לאמי את החצוצרות שלא תביא עוד ילדים (בגלל הניתוחים).

אין לי מושג איך נראים שני האחים האבודים שלי, לצערני לא הראו אותם ולו לשנייה לאמי ז"ל, למרות תחנוניה. אני בטוחה שהם בהירים כמו שאר בני המשפחה. כולנו בהירים מאוד, בעלי שיער בלונדיני ועיניים בהירות. אי אפשר בכלל לנחש שאנחנו ממוצא לובי.

אמא הייתה מספרת על זה תמיד בכאב. בהתחלה לא חשדה שחטפו, לא האמינה. היא אמרה ששמעה קול בכי אחרי שתי לידות, איך שיקרו לה ככה?

בשנות התשעים כשצפה פרשת ילדי תימן, אבא תהה ואמר שהוא לא יתפלא אם יתברר ששני הילדים הראשונים נחטפו.

היום אנחנו פונים לציבור, ורוצים לדעת היכן הם האחים האבודים. לצערנו ההורים כבר לא בחיים, אבל אנחנו האחים, עדיין זוכרים את הכאב של אמא ואבא ומחפשים אחריהם.

גאולה רובין