שמי חיים בן שלומי מטבריה.
אני נכה צה"ל, ונקראתי על שם אחי, חיים.
בשנת 49' הורי משה ונעומי אמסלם, עלו מתימן ושמו אותם במחנה א' בראש העין בחורף.
חיים אחי, היה אז בן 3 ושכנעו את אמא שלי לשים אותו בבית הילדים שהיה עם חלונות שקופים.
פעם אחת היא רצתה להיכנס. הילד זיהה אותה והתחיל לבכות מעבר לחלון והיא בוכה בחוץ ולא נותנים לה רשות להיכנס להחזיק אותו.
ככה שלושה ימים היא בוכה בחוץ והוא בוכה בפנים.
ביום הרביעי, היא הגיעה שוב למרפאה והפעם לא ראתה את הילד.
היא זעקה "איפה הילד?"
אמרו לה שהוא נפטר.
כל חייה בכתה עליו.
הילד זיהה אותה והתחיל לבכות מעבר לחלון. לא נותנים לה רשות להיכנס. היא בוכה בחוץ והוא בוכה מבפנים.
On the fourth day, she arrived at the clinic, did not see the boy, and cried, where's the child? They told her that he had passed away. All her life, she wept. she wept for him.