תמלול מתוך סרטון של מסעודה מעצרי ז״ל שצולם ב-17.6.2017 על שני ילדיה שנחטפו:

היינו בחושך כשיצאנו מהמטוסים בחאשד. אחר כך, באו אנשים, אחת שמה את היד שלה על הלב שלי ואמרה לי ״מה יש לך? את חולה?״, אמרתי שלא. היא אמרה שזה בסדר, נקח את התינוק לראות רופא ושמחר אני אבוא לקבל אותו. התינוק היה חי. לקחו את הילד ממני, ולקחו אותנו לאוהל, שם במחנה. ביום השני, קמתי, הלכתי לשמה, שאלתי אותה איפה הבן שלי. היא הראתה לי את המיטה שלו. אמרתי – אולי צריך לקחת אותו להנקה או משהו. אמרו לי – אנחנו נעשה את שלנו, את לא צריכה להגיד לנו מה לעשות.

ישבתי לידו שעה. הלכתי אח״כ בצהריים בחזרה לאוהל לבדי. אמרו לי לבוא מחר בבוקר שוב.

באתי למחרת, אני נכנסת, רואה את המיטה – אבל אין תינוק.

אני שואלת, איפה התינוק? אמרה לי – לקחו אותו לרופא. אמרתי שאחכה שיביאו לי אותו. היא אמרה לי שאין צורך.

יום למחרת באתי, שאלתי איפה התינוק, אמרו לי לקחו אותו לרופא.

יום אחרי באתי שוב, אמרו לי ״גברת, הבן שלך מת״. אני לבד שם. בעלי הסתובב בחוץ. לא עשיתי כלום. ביקשתי לראות אותו. אמרו לי – מת, מת. שאלתי – ממה הוא מת? אמרה לי – מת, לא יודעים. אחרי זה הלכתי לאוהל. לא היה עם מי לדבר. מת, מת.

נשארו בחאשד עוד קצת והמשכנו אחרי זה לארץ.

בארץ, אחרי כשנה מרגע שעלינו, ילדתי. שלחו אותי לביה״ח בטבריה.

ילדתי בערב, ראיתי את התינוק, הוא בכה בלידה. אח״כ לקחו אותו. יותר מאוחר שאלתי איפה התינוק שלי? אמרו לי שיבוא רופא ויספר לי. למחרת, אחרי כמה שעות הגיע הרופא, לא סיפר לי כלום על התינוק. עשה לי סיבוב בביה״ח, במחלקה, לא אמר לי מילה. חזרתי בחזרה, בעלי חיכה לי בחוץ, עד שבאתי. נתנו לו קופסאות של אבקת חלב, ובקבוק בשביל התינוק. ואז אמרו לנו במזכירות שהוא מת. אני הייתי שם, בוכה, כולם השתיקו אותי.