עדות האחות מרים בן דויד:

הורי ע״ה עלו מטוניס ב-1950 ובאותה השנה, בתאריך 24/12/1950, נולדו להם תאומים יצחק ויעקב.

באותה השנה הם גרו ביבניאל ואח״כ העבירו אותם למושב תלמים, ומשם למעברת חצרים בבאר שבע.

הקושי שלהם היה רב. לא היה מספיק אוכל, לא זרמו מים, לא חשמל ולא שפה.

הם גרו באוהל שבימי החורף היה עף ואח״כ עברו לצריף שהיה מלא עקרבים, ג׳וקים ויתושים.

אבי סיפר שלפעמים היה רוצה לחזור לטוניס, כי שם לא היה חסר להם דבר.. רק אמי מאוד רצתה להישאר.

יעקב שהיה תאום של יצחק הרגיש לא טוב ולקחו אותו להדסה בב״ש, ולאחר יום אחד נאמר לאבי שיעקב ניפטר.. אבי הבין מעט מאד מהעברית, ולצערנו לא היה לו את האפשרות להילחם על זכותו לראות את גופתו של יעקב או להביאו לקבורת ישראל..

הוריי כאבו מאוד את היעלמותו. תמיד הייתה להם תחושה שיעקב חי וגנבו להם אותו.

עד יומם האחרון הם אמרו שמשהו לא בסדר, שמשהו לא תקין.

כמה פעמים ניגשתי למשרד הפנים ולמועצה הדתית, ביקשתי אסמכתאות, ביקשתי לראות רשומות – נאמר לי רק שאין ולא קיים. כאילו לא נולד. אין שם כזה, אמרו לנו.

איך? הרי אם יש ברשומות של הדסה שהוא ניפטר.. אז איך אפילו תעודת הזהות שלו לא קיימת? היא אמורה להיות עוקבת לשל אחי יצחק כי הם היו תאומים.

הוריי תמיד דיברו עליו. במותו של אחי יצחק, לפני כעשרים שנים, אמי אמרה לנו שלפחות נמצא לה את יעקב, שאולי תהיה לה נחמה.

אילו משפטים שמהדהדים לי כל פעם מחדש..

חבל מאוד שהוריי לא זכו. אולי אנחנו האחים והאחיות נזכה בה׳.

הוריי היו מלח הארץ. אבי עבד בשתי ידיו באדמה, בטוריה ומעדר, חפר. הם אלו שבנו לנו את המדינה והכאב הגדול הוא שיעקב נעלם כי כך המדינה רצתה. איך אמרו לאבי? המדינה תדאג לקבורה, לך הביתה והכל בסדר.

זהו רק חלק קטן מהסיפור של הוריי, כמה סבלו בימי תקופת הצנע וכמה היה קשה להם על היעלמותו של יעקב.