אבי, זכריה בשארי, עלה ב-1928 מתימן כשהיה כבן 18, התגייס לצבא הבריטי בשנת 1942 ושירת במגוון תפקידים. אמי עלתה עם משפחתה בשנת 1943 מתימן, בעלייה מסודרת. שניהם התערו בארץ וכבר אימצו "גינונים מודרניים" כמו לבוש וכדומה. הוריי הכירו בארץ ונישאו בשנת 1950 בשכונת התקווה. ב-22 באוקטובר 1951 בשעות הערב אמי כרעה ללדת. אבי הביא אותה לבית החולים יולדות בקריה ת"א בשעות הערב, והיא ילדה ב-22 באוקטובר 1951 את בנה הבכור.

אמי זוכרת כי יילדו אותה שני רופאים גברים. הלידה היתה טבעית אחרי הריון בריא וללא בעיות. אמי זוכרת כי ילדה תינוק גדול ובריא. מיד לאחר הלידה, כך מספרת אמי, שני הרופאים דיברו בינהם בשפה זרה במבטא גרמני, לאחר כמה דקות הגיע הרופא ושם לה מסיכה עם סמי הרדמה, הרדימו אותה. מאותו רגע היא לא ראתה שום דבר. בבוקר היא התעוררה בחדר עם בחורות צעירות, היא שאלה אותן אם גם הן ילדו, ושאלה היכן התינוקות ומתי יביאו אותם? אמרו לה גבירתי, יש לך טעות. כאן זה חדר גרידות, כאן נמצאות נשים שעברו הפלה, אין כאן ילדים. אמי התחילה לבכות ואמרה לא יכול להיות. האחות הגיעה היתה איזה הסתודדות, הגיע עוד רופא ואמר לאמי שהתינוק שלה מת. אמי הסבירה שהיא ילדה רק אתמול ילד בריא וכי הרדימו אותה אחרי הלידה, השתיקו אותה והתייחסו אליה כאל משוגעת.

אמי כבר שמעה שמועות שגונבים ילדים והיא מיד צעקה עליהם שהם גנבו את הילד. דודתי שחיפשה אותה הגיעה לבית החולים לבקר את אחותה, ומצאה את אמי בוכה ונסערת. אמי סיפרה לה כי ילדה אתמול תינוק בריא וכי גנבו אותו ממנה, דודתי שהיתה במיטבה צעקה על הצוות שהם רוצים את הילד, הם חזרו ואמרו שהתינוק מת ואין ילד. כשביקשו לקבור אותו אמרו שלא נותנים לקבור ושילכו הביתה. הם המשיכו לצעוק שם אך הצוות התייחס אליהם כאל משוגעים. זרקו אותם וסגרו את הדלתות. אמי סיפרה לי את הסיפור הזה עוד בילדותי והשאירה לי כצוואה למצוא את אחי האבוד.

נחמה בשארי