חנה גיבורי. משנת 1950 עבדה במשרד הסעד, משנת 1954 שימשה כפקידת סעד ראשית לחוק האימוץ במחוז צפון. על פי עדותה, בתקופת עבודתה מאז 1954, היו מקרים בודדים של ילדים שהוריהם נעלמו או אי-אפשר היה למצוא אותם. טוענת שלא נתקלה בילדים תימנים במסגרת תפקידה. ליחידת האימוץ של גיבורי היו הפניות על ילדים שלא היו מעוניינים בהם, או על ילדים באומנות שנשארו יותר מגיל שלוש. הייתה עובדת בעיקר עם בית החולים רמב"ם, שם הייתה אחראית על כל הילדים שהגיעו מחוץ לחיפה – כולל מעברות, למשל מעברת עין שמר. גיבורי טוענת שנעשו מאמצים גדולים למצוא את הוריהם של הילדים העזובים, אך לכולם הייתה תעודת לידה, ולא נתקלה במקרים של ילדים ללא שם משפחה או הורים (כמו, למשל, בתעודות של ויצ"ו, למשל ע"פ עדותה של רלה בן יעקב). על פי הנוהל של המשרד, ילד לא נחשב 'עזוב' עד שיעברו כמה חודשים לפחות, אלא אם כן האם חתמה על טופס ויתור על הילד שתועד. מתוך האימוצים הרשמיים במחוז צפון, גיבורי טוענת שחמישים אחוז מהם היו אל קיבוצים. עם זאת, גיבורי מציינת שהיא מתארת רק את המציאות במוסדות של המדינה (אומנה, מעון לילדי חיילים), ולא של מוסדות פרטיים, עליהם על פי עדותה לא היה כל פיקוח.

גיבורי מציינת שלמעשה, לא הייתה כל חובה חוקית לדווח למשרד הסעד על המצאות ילדים במוסדות – כל ילד יכל להיות מועבר לבית תינוקות לא-ממשלתי (למשל, ויצ"ו) ישר מבית החולים, בלי פיקוח של הלשכה המחוזית, שאפילו לא הייתה מעודכנת בעניין. למעשה, היא אומרת שבכלל לא הכירה חלק מהמוסדות הפרטיים שפעלו בתחום המחוז (למשל, ויצ"ו צפת, או מחנה ילדים בפרדס חנה). על ויצ"ו צפת, שהיה מוסד מרכזי בכל הנוגע לאימוץ ילדים, היא מציינת שלא היה כל קשר איתם, משום שזה בכלל לא היה אמור להיות מוסד אימוצים, אלא כזה שמיועד לילדים מסיבות סוציאליות ובריאותיות. היא אינה יודעת על הנהלים של מוסדות אל ועל נהלי האימוץ שלהם, כיוון שהממשלה מיעטה לפקח עליהם. אם בית חולים כלשהו החליט להעביר ילדים אל בית ילדים פרטי או אל משפחה אחרת, המדינה לא עודכנה. עצם הידיעה על מציאתו של ילד כלשהו במוסד כזה, דווח למוסדות המדינה רק לפי "טוב הלב" של אחות המוסד. הסמכות באשר לאימוץ או העברה שלו, בהתאם, נותרה גם אצל המוסד הפרטי, שהוא ממילא היחיד שידע שהילד אצלו.

יו"ר: “.. כל המוסדות האלה שקיבלו ילדים שההורים לא ביקרו אותם, לא באו לדרוש אותם וכו' וכו', מי נתן להם את הסמכות להחליט שהילדים האלה צריכים ללכת לאימוץ?”

חנה גיבורי: “זה היה הטוב לב של האחות הראשית. אם היא רצתה, אז היא הודיעה לנו על קיום ילד כזה. אם היא לא רצתה, לא הודיעה.” (13471)

גיבורי עצמה, כהוכחה לרוח הפרוצה של אותה תקופה, מביאה דוגמה לאישה מוסלמית שילדה בבית החולים רמב"ם ורצתה לוותר על התינוק תוך שיתוף פעולה עם הרופאים במקום. כל הנושא לא היה מגיע לידי ידיעתה אילולא הדת המוסלמית של האמא היוותה מכשול מנהלי – ולולא כן היא, כנציגת המדינה, מעולם לא הייתה שומעת על אימוץ זה.

לטענתה, מצדם של משרד הסעד, מעולם לא היה עניין של אנשים שרצו לאמץ ונשלחו לבית החולים לבחור ילד – אלא רק של הורים שהוצע להם ילד ספציפי לאימוץ, והם יכלו לקבל אותו או לא. היא דוחה את הרעיון שהורים הגיעו לבית חולים בכוונה לאמץ. לטענתה, כל ילד שאומץ ישר בימים אחרי הלידה, אמו חתומה על ויתור משפטי מתועד עליו. כמו כן, לטענתה, לא נמסרו ילדים יהודים לאימוץ בחוץ לארץ, למרות שהיו דרישות כאלה, וגם לא לתיירים יהודים ששהו בארץ, אם כי החוקרת מאמתת אותה עם עדות מצונזרת בעניין. גיבורי טוענת שמסרו רק ילדים ערבים, בפרט לשוודיה. עם זאת, מציינת שהיא אינה יודעת מה עשו מוסדות פרטיים – ומודה שאינה מעודכנת בכך. מתארת שהיו מקרים של ילדים שהמדינה לא ידעה על אימוצם, ואלו הגיעו לאחר כמה שנים כאשר הילדים נתקלו בבעיות בירוקרטיות.

עדות אגבית על רוח התקופה היא מספקת, כאשר היא מתארת את הקשר שלה עם בית החולים עפולה, דרך רופא בשם פרופ' נאסר: “תביטי. פרופסור נאסר רצה את כל ילדי בית שאן לסדר במוסדות כי הוא חשב שלא טוב להם בבית שאן והם צריכים לגור במוסד.”