עיקרי עדותו של פרופסור בן ציון ורבין, מנהל מחלקת ילדים בהדסה תל אביב בשנים 51-49, וכן בשנים מאוחרות יותר, בפני חוקרים פרטיים מטעם הוועדה. על פי עדותו ילדים רבים הועברו לויצ״ו או לעובדים סוציאליים אחרים משלא ניתן היה למצוא את ההורים זאת מאחר והגיעו ללא רישום או עם נהג בלבד. השיטה של העברת ילדים ללא רישום כדי שיהפכו לאסופים הייתה השיטה המקובלת בעיקר בקשר לתימנים בהמשך להפרדות בעין שמר ומעברות נוספות (רוזה קונצ׳ינסקי, נהגי אמבולנס, נתן שיפריס ואלפי עדויות של הורים).
הרוב הגיעו בשל ״תזונה לקויה״ שמי שלא יודע זה שם קוד ל:״לעזאזל היינו צריכים לרשום משהו.״
פרופסור ורבין טוען כי לרופאים לא היה קשר או אחריות לילדים מאותו רגע שהבריאו ונמסרו (לעיתים אפילו לכאלו ״שהציגו עצמם כעובדי מוסדות״!!) אבל הוא מעיד על קשר הדוק בין הדסה בתל אביב לויצ״ו בתל אביב ואף שנהג לבדוק ילדים שם. הוא עוד אומר כי ילדים תימנים מתו יותר אבל אחר כך מוסיף ומספר כי תינוקות תימניים הועברו גם למוסד קצקו ברמת גן (השייך לארגון אימהות עובדות. על ״המוסד״ הזה בהמשך).
בקיצור, פרופסור ורבין מעיד כי ילדים שיש להם הורים הועברו לאימוץ ללא ידיעתם ובוודאי שללא הסכמתם.
ורדה פוקס, שנמסרה בויצ״ו בשנת חמישים, הייתה אחת מהם.

הדסה הייתה רשת פרטית שהקימה רשת בתי חולים *ציבוריים* (עירוניים) ועל פי עדויות רבות עסקו גם בחטיפות ילדים ובניסיונות חטיפה. בכל מקרה, בשנת 50 - ממש באותו הזמן בו מעיד ורבין על התהליך שמתרחש בהדסה - שולח מנהל בתי החולים במשרד הבריאות לבתי החולים *הממשלתיים* מכתב אזהרה אשר מתאר איך מתרחש בהם אותו תהליך בדיוק:
״ילדים עזבו את בתי החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים.״ (מצורף בתגובה).

קוראים לזה שיטה.
והיא הייתה מתוקתקת מאוד.

החוקרים המליצו בחום להזמין את פרופסור ורבין לוועדה.
הוועדה הזמינה אותו.
*עדותו מצורפת*.

מספר עדויות על הדסה בתל אביב:
עדות של משפחה תימנית שניסו לחטוף בהדסה: http://www.edut-amram.org/testimonies/rachel-yosef-david/
עדות של אח על העלמו של אחיו בהדסה מבלי שהיה חולה: http://www.edut-amram.org/testimonies/yaakov-lea-ben-moshe/
עדות על תימניה שילדה בהדסה וסולקה משם, ברישומי בית החולים לא ברור לאן נעלם הילד:
http://www.edut-amram.org/testimonies/miryam-salech-habani/

}