עדותו של מנחם עוזרי, בנם של זכריה וסעדה:

הוריי, זכריה וסעדה עוזרי, עלו ארצה בשנת 1944 מהעיר הסייר שבתימן.

מנמל יפו העבירו אותם למחנות עולים ברמת השרון וכעבור זמן קצר למחנה עולים כפר נחמן ברעננה.

היינו 12 אחים ואחיות, כולל שפרה שנעלמה ויוסף שנהרג בתאונה כשהיה בן 6 בערך. היום אנחנו 10, אני הילד השלישי. התאונה של יוסף הייתה בעגלה שהובילה נפט להסקה, שם הוא נפצע והובל לבית חולים מאיר בכפר סבא. זה היה בתחילת שנות החמישים. גם עם המוות של יוסף יש לי ספקות, כי אני לא זוכר שבעה ולא זוכר אבל על יוסף. יש עדיין משהו מאוד עמום סביב זה. ההורים לא דיברו בכלל על המוות שלו כדי לא להעמיס רגשית על המשפחה, אבל גם אין לי בזיכרון שום דבר שקשור למוות שלו, מלבד זה שהוא נפצע, נלקח לבית חולים ואמרו לנו שהוא מת. גם לגבי הקבר אין משהו חד משמעי. יש שני רישומים שונים לחלקת הקבר בבית הקברות, והרישום שיש למשפחה הוא לא זה הרשום בחברה קדישא.

כעבור מספר שנים, בערך בשנת 1958, אמא ילדה בת בבית חולים מאיר בכפר סבא. תינוקת בריאה שהוריי נתנו לה את השם שפרה. אני זוכר שהלכתי עם אבא יד ביד לבית החולים ביום שבת כדי לבקר את אמא ואת התינוקת. לא נתנו לנו להיכנס ורק לאחר הפצרות של אבי, הסכימו להכניס אותנו. הגענו ואמא אמרה לאבא שאמרו לה שהילדה נפטרה. אנחנו לא מאמינים לזה ומבחינתנו זה שקר. לא הראו להורים שלי גופה ולא נמסר מקום קבורה עד היום. אני זוכר איך יצאנו משם אני ואבא ברגל הביתה, לשכונת פרץ ברעננה, וכל הדרך אבי היה עצוב מאוד ומירר בבכי.

מאז ועד כמה שנים לפני פטירתם, ההורים שלי לא דיברו על יוסף ושפרה. לא רצו להכביד נפשית על שאר הילדים והילדות. אבל אני הייתי מאוד קשור להורים שלי, בעיקר לאמא, ולפני שהיא נפטרה היא גוללה בפניי שוב את כל הסיפור שידעתי כבר שנים רבות לפני כן.

כבר שנים ארוכות אני חוקר את הפרשה בכל דרך אפשרית. הייתי בקשר עם כל מי שאפשר, כולל עם חברת הכנסת נורית קורן ועוד גורמים בארץ וגם בחו"ל.

זה השפיע מאוד על המצב הנפשי שלי ועל כל החיים שלי. בשנת 1968 עזבתי לארה"ב. במהלך השנים עשיתי גיחות לארץ והיום אני שוב בארה"ב. לפעמים אני חושב שלא במקרה לא הקמתי משפחה משלי. נפגעתי מאוד ממה שקרה לנו, למשפחה שלנו, וגם ברמה האישית בהתנהלות של המדינה כלפיי בכל מה שקשור לבנקים ולרשויות. איבדתי לגמרי אמון. אני מרגיש שזה רודף אותי נפשית כל השנים.

אני חושב שאת הפרשה המזעזעת הזאת של חטיפת הילדים צריך להוציא החוצה, מחוץ למדינה. אני באופן אישי רוצה לתבוע את המדינה בהאג. כל מה שעושים בגבולות המדינה לא מספיק ועדיין יש טיוח והסתרה. אני חושב שצריך לנקוט בצעדים משמעותיים יותר.