עדותה של סימה בן איון (אבוטבול):

שמי סימה בן איון, לפני שהתגרשתי שם משפחתי היה אבוטבול.

עליתי ממרוקו בשנת 1956 ביחד עם הוריי ועם כל משפחתי. בשנה הראשונה היינו במעברה באשקלון וכעבור שנה עברנו להתגורר בירושלים, קרוב לדוד שלי, אח של אמא. מאז נשארנו בירושלים.

בשנת 1972 כשהייתי נשואה למוריס אבוטבול, ילדתי את בתי הבכורה. שמו של רופא הנשים שלי היה ד"ר פליישר, שעבד בזמנו גם בקהילה וגם בבית חולים משגב לדך. בתאריך 15/6/1972 יום חמישי בלילה, ילדתי את בתי הבכורה בבית חולים משגב לדך. היא נולדה פגה במשקל קילו שמונה מאות, אבל במצב טוב ולא הייתה בסכנה כל שהיא. הכניסו אותה לאינקובטור וביומיים הראשונים הייתי כל הזמן לידה. כעבור יומיים, ביום שבת, ניגשתי בבוקר לחדר שבו הייתה וראיתי את האינקובטור ריק. שאלתי מה קורה פה? הייתה שם עובדת שניקתה את החדר והיא אמרה לי "לקחו את המיטה אמרו לי שהילדה נפטרה". בכיתי כל כך. אף אחד לא דיבר איתי וגם לא נתנו לי שום מסמך. מוריס אמר שהגיע איזה נציג מבית החולים בטענה שהוא מחברה קדישא וטען שהוא הולך לקבור את הילדה, אבל בפועל אנחנו לא ראינו גופה וגם לא נמסר לנו מקום קבורה של הילדה. בנוסף, מוריס התמודד אז עם בעיית סמים ואני התמודדתי עם הכל לבד. לא היה מה לעשות ולמי לפנות ופשוט הלכנו עם הכאב הביתה.

כעבור כמה זמן נכנסתי שוב להריון והמשכתי להיות מטופלת בקהילה על ידי ד"ר פליישר, ויש רגע שאני ממש זוכרת מאז: הייתי בערך בחודש שישי והלכתי לביקורת אצל ד"ר פליישר שאמר לי: את נרשמת ללידה אך ורק בבית חולים הדסה עין כרם. הוא חזר על זה פעמיים וממש דפק על השולחן. הוא לא היה צריך להגיד לי במילים, הבנתי לבד למה הוא מתכוון. הוא ממש התעקש שאלך ללדת בהדסה.

את שתי הלידות הבאות שלי עברתי בהדסה עין כרם. תודה לאל יש לי שני בנים.

כעבור כמה שנים, ראיתי כתבה בטלוויזיה על היעלמויות של ילדים שהיו במשגב לדך למטרות מכירה, ושם כבר לא יכולתי להמשיך עם התחושות הקשות שלי. תמיד הטלתי ספק בכך שהילדה נפטרה כשהיא הייתה במצב טוב, וגם לאור העובדה שלא קיבלנו מסמכים ומקום קבורה ועם כל הסיפורים ששמעתי מסביב, הייתי חייבת לעשות מעשה. פניתי לרשויות, בין היתר גם למשרד הרווחה, כדי לקבל סיוע באיתור מקום קבורה, אם היא נפטרה, או לבדוק האם נלקחה ממני ונמסרה לאימוץ.

פניתי לארכיון של משגב לדך (כשעוד היה קיים) אבל לא חזרו אליי ולא הצלחתי לקבל גישה. משם המשכתי למשרד הפנים ולא הצלחתי להוציא מידע בגלל אי דיוק בתאריכים, אבל לאחר מכן הלכתי לביטוח לאומי ושם הפקידה אמרה לי שכן רשומה ילדה אבל רשום שהיא נפטרה. עם המידע הזה המשכתי למשרד הפנים, עזרה לי רבנית שהייתי איתה בקשר והייתה לה גישה לגנזך דרך חברה שלה. ככה הוציאו את הודעת הפטירה ואת שאר המסמכים. כבר לפי זה רואים שהכל מפוברק. רשום שם שהילדה נפטרה ב 16/6 כשביום הזה עוד ראיתי אותה והייתי איתה והיא נעלמה רק למחרת - ביום שבת 17/6.

אחותי עובדת במשרד החוץ ועזרה לי לנסח מכתב לעו"ד כונס הנכסים שמונה לבית חולים משגב לדך, בתהליך הפירוק, כדי לנסות לאתר רישומים משם. זה מאוד נגע ללבו כשהוא שמע את הסיפור מאחותי והוא ביקש את הטלפון שלי והתקשר אליי, ובמכתב הרשמי שקיבלתי ממנו הוא כתב לי שעל מנת להמשיך בחיפוש, כדאי לקחת עורך דין. מאז לא הצלחתי לעשות יותר.

שיתפתי גם את הבנים שלי בכל הסיפור, הם המומים לגמרי.

גם הפיצויים כביכול שהמדינה מציעה זה רק לחלק מהמשפחות ולנו אין גישה לזה.

גל, בנה של סימה, מוסיף:

תודה על עבודת הקודש שאתם עושים. אנחנו מאוד מעריכים את זה. הלוואי שנגיע לאמת ונדע מה קרה, זה יותר חשוב לנו מהכל.