עדותם של פנינה, איציק, יפה ודינה - אחיו ואחיותיו של יעקב וילדיהם של זקן ורחל בוכריס:

ההורים עלו לארץ מהעיר ג'רבה בטוניס בשנת 1947 ואז גורשו למחנה מעצר בקפריסין, שם שהו עד לאחר קום המדינה. במחנה המעצר, נפטר ממחלה בנם הבכור משה.

לאחר קום המדינה, הורשו להיכנס לארץ. כאן נולדנו כל שאר האחים והאחיות.

בשנת 1951 אמא ילדה את יעקב. ילד יפה, בהיר עור ותכול עיניים, כמו אבא. כשהיה בן 3 חודשים בערך, התקרר קצת וההורים לקחו אותו לבית חולים רמב"ם בחיפה, שם אישפזו אותו. כשאמא ואבא הגיעו לבקר אותו למחרת, נאמר להם שהוא נפטר. כשאמא ניסתה לדבר ולשאול, היא נדחפה על ידי האחות בברוטליות וגורשה משם. האחות צעקה והתייחסה אליה בצורה משפילה. לא סיפקו להורים סיבת מוות, הם לא קיבלו תעודת פטירה, לא ראו גופה ולא נמסר להם מקום קבורה.

ברבות הימים, הגיע גם צו גיוס על שם יעקב. אם הוא נפטר איך הגיע צו גיוס על שמו? הגיעו הביתה גם נציגים מהצבא, לוכדי עריקים, כדי לחפש אותו.

ההורים שלי חוו טרגדיה נוראית. לא היו להם תשובות וגם לא קבר שיוכלו לבכות ולהתאבל עליו. הם ניסו בכל דרך אפשרית לבדוק את נושא ההיעלמות. במכתבים, בטלפונים לגורמים שונים. הם גם מסרו עדות בוועדת קדמי בבית המשפט העליון.

האחים איציק, יפה ודינה מספרים: אנחנו ליווינו את אבא ואמא לבית המשפט העליון, לתת עדות בוועדה. נתנו רק לאמא להיכנס ואנחנו חיכינו עם אבא בחוץ. לא איפשרו לו להיכנס עם אמא. היחס כלפי אמא בוועדה היה נוראי, חסר סבלנות ומזלזל. כאילו הזמינו אותה לא כדי לשמוע אלא רק כדי להשמיע. לא קיבלנו שום תשובות מהוועדה, רק עוד בלבול ואי דיוק בפרטים. אם נפטר למה לא קיבלו תעודת פטירה? ואיך ייתכן שהגיע לו צו גיוס?

אנחנו, האחים והאחיות, חשנו בכל יום בילדותנו ובבגרותנו את מצבם הנפשי הקשה של ההורים. גדלנו בצל הטראומה. אמא ואבא, זכרם לברכה, איבדו את אמונם ואת ביטחונם כתוצאה מכך.

בנוסף, היו גם קשיים כלכליים. אבא לא הצליח למצוא מקום עבודה יציב ואמא עבדה בעבודות הכי קשות ומזדמנות כדי לפרנס את המשפחה, כשמעל הכל מרחפת עננת הטרגדיה של הבן החטוף. זה בא לידי ביטוי כל יום, בעיקר בחגים ובאירועים משפחתיים.

ההורים שלנו הלכו מהעולם עם מועקה וחור גדול בלב. אמא שלי ביקשה מאיתנו לפני מותה להמשיך ולחפש את אחינו האבוד כי הייתה בטוחה שהבן שלה חי. זו הייתה הצוואה שלה לפני מותה ואנחנו ממלאים אותה וממשיכים לחפש את יעקב.