עדותה של רותי פזואלו, אחותו של נאג'ם ובתם של עובדיה ונעמי:

הוריי עלו מעירק בשנת 1951 ביחד עם אחי הבכור נאג'ם, שהיה אז בן 3 (יליד 1948). הם גרו במעברת קריית אונו. בקיץ של שנת 1951, ביום חם מאוד, נאג'ם הרגיש קצת לא טוב ואבא החליט לקחת אותו לבית חולים דג'אני. בבית החולים החליטו לאשפז אותו ואמרו לאבא להשאיר אותו ולחזור בעוד כמה ימים. אבא הסתכל דרך החלון על נאג'ם, כמו סוג של פרידה, ראה אותו קופץ על מיטת בית החולים וצועק "באבא באבא". כשאבא שב לבית החולים כדי לקחת את נאג'ם, אמרו לו הילד נפטר. איך נפטר? רק הרגיש קצת לא טוב. כאשר אבא ביקש לראות גופה, לא הראו לו. כאשר ביקש לדעת איפה הילד נקבר, הצביעו על שדה קוצים ממול בית החולים ואמרו: פה!

הסיפור הזה ליווה ומלווה את משפחתנו כל השנים. זה הבן הבכור של הוריי, מלבדו אנחנו עוד שלושה אחים ושתי אחיות, אני האחות הרביעית. אמא, כתוצאה מהצער, התאשפזה מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים וסיימה את חייה עם חור בלב. מלאת צער.

ההורים לא הרבו לדבר על זה במהלך השנים, כי זה הכביד עליהם מאוד. נקודת המפנה הייתה כשאמא נפטרה ובמהלך ימי השבעה ממש תיחקרתי את אבא. ביקשתי ממנו שיספר הכל בפרטי פרטים. אז גם הבנו שברבות השנים הגיע צו גיוס על שם נאג'ם ואז הגיעו גם לוכדי עריקים הביתה, כדי לבדוק למה הוא לא התייצב. כאן הייתה סיטואציה לא פשוטה עבור אמא: לאחי השלישי נתנו את אותו שם – נאג'ם ציון, הוא היה בן 14 ועם אמא בבית כשהגיעו לוכדי העריקים ואמא לא קישרה בתחילה שמדובר בבנה הבכור שנעלם ולא הבינה למה באים לגייס ילד בגיל 14? רק אחר כך הבינה שבאו לחפש את בנה הבכור.

ההורים שלי, זכרם לברכה, היו אנשים טובים ונאיביים שלא פנו לשום ועדה, ביטוח לאומי או גורם אחר.

אני עושה כל מה שאפשר כדי למצוא את אחי. הגשנו בקשה למשרד הפנים לאיתור כתובת על פי מספר זהות וקיבלנו כתובת במוסררה ירושלים, נסענו לבדוק ולא הייתה כתובת כזאת בפועל.

בנוסף, שלחתי את התמונה שלו בצירוף מספר הזהות במספר קבוצות ווטסאפ רלוונטיות, בתקווה למצוא קצה חוט.

אנחנו מקווים שהאמת תצא לאור ונזכה לסגירת מעגל.