עדות מאת דבורה בשארי, אחייניתו של מוסא-משה:

סבא וסבתא שלי, שלמה ושמחה מועלם, עלו לארץ מתימן ביחד עם ילדיהם בתאריך 23/09/1949 והגיעו למעברת ראש העין. כל הילדים/ות, כולל אמא שלי ז"ל גומש (רחל) נולדו בתימן, חוץ מהאחות הקטנה ביותר שנולדה בארץ.

לא היה קל לסבא וסבתא ולשאר העולים. סבא שלי היה צורף בתימן ובארץ עבד בפרך בקק"ל וסבתא שלי ניקתה כאן בתים. כשהגיעו ארצה, לקחו מהם את כל התכשיטים שסבא שלי הכין וגם ספרי תורה עתיקים, שעל אחד מהם היו כתובים בצד כל תאריכי הלידה של הילדים והילדות. הכל לקחו להם. לא הייתה להם יכולת להתנגד. בלי שפה, בלי הבנה של איך הדברים קורים כאן.

סבא וסבתא נפטרו שניהם בשנת תשכ"א בהפרש של 4 חודשים זה מזו.

כשהגיעו בשנת 1949 למעברת ראש העין, אמי הייתה בת 10 ואח שלה מוסא-משה היה בן 3. זה הגיל שבו הוא נחטף. הרגע שבו אמא שלי סיפרה לנו על זה, מדהים. ישבנו בבית וראינו טלוויזיה. הייתה תכנית על ג'ירפות כשבאחד הקטעים הראו שנותנים זריקה לג'ירפה והיא מורדמת, ואז אמא שלי אמרה לנו: "ככה בדיוק עשו למוסא אח שלי במעברה" וסיפרה לנו את סיפור ההיעלמות שלו. איך הגיעו אנשים לתוך האוהל במעברה, אולי בטענה שהם באו לבדוק את הילדים, אני מניחה, והם פשוט נתנו זריקה למוסא, הרדימו אותו ולקחו אותו. אמרו שהוא לא מרגיש טוב ושלוקחים אותו לבדיקה, ולא החזירו אותו. להורים אמרו שהילד נפטר ושקברו אותו בבית הקברות סגולה. ברבות השנים בדקתי את הנושא ולא מצאתי שום קבר על שמו בסגולה. בדקתי ביחד עם דודה שלי ז"ל, אחות של אמא ומוסא. בדקנו מול הרשימות של חברה קדישא באתר, זה היה לפני כעשרים שנה, מצאנו קבר של דודה שנפטרה (לא קשור לפרשה) ולא מצאנו קבר על שם מוסא. כעת אני מעוניינת לחזור ולחפש באופן מעמיק יותר.

אני רוצה לציין שאמא שלי וגם מוסא היו שניהם בהירים מאוד, בניגוד לשאר האחים והאחיות שהיו כהי עור.

אני מתוסכלת מאוד מהעניין הזה. מתוסכלת מהיחס של המדינה לפרשה ולא יכולה להתעלם מהאפליה שיש כאן. אני עובדת כספרנית בבית ספר, מכירה מקרוב את ספרי ההיסטוריה ורואה כמה מעט מסופר על יהדות המזרח לעומת השאר. רואה איך התייחסו לעולים כשהגיעו ארצה, חטיפות, גזזת. זה מקומם.

אני מאמינה בכל לבי שדוד שלי מוסא-משה לא נפטר. שהוא עדיין בחיים.