עדותן של רבקה ושירה, אחיותיו של יוסף:

ההורים שלנו, יונתן ומזל, עלו מאיראן בשנת 1950 עם ארבעה בנים, הקטן מבין הארבעה הוא יוסף. בארץ נולדו להוריי עוד ארבעה ילדים: שני בנים, ואנחנו - 2 האחיות הצעירות.

ההורים הגיעו עם ארבעת הילדים ישירות למעברה בכרכור. בשנת 1951 כשיוסף היה קרוב לגיל שנה, הוא חלה ואושפז בבית החולים הלל יפה בחדרה. באותם ימים, הורים לא הורשו להישאר לישון עם הילדים המאושפזים ולכן הוריי הגיעו מדי יום לבקר את יוסף. בפעם האחרונה שראו אותו היה חיוני מאוד ואפילו נעמד בלול. למחרת, כשחזרו לבית החולים לבקר אותו, נאמר להם שהוא נפטר, מבלי לראות גופה ומבלי לקבל מקום קבורה. הוריי, שהיו עולים חדשים ללא שפה וללא ידיעה כיצד עליהם להתנהל במצב כזה כאן, פשוט נשארו חסרי אונים ולא ידעו כיצד לברר פרטים נוספים.

אבא נפטר בשנים הראשונות אחרי העלייה ארצה. אמא נפטרה לפני 13 שנים. במהלך כל השנים אמא לא הפסיקה לדבר על כך שנעלם לה ילד. היא דיברה על זה כל הזמן וכך גם האח הבכור שלנו, שכיום הוא בן 83. כל השנים האלו לא הפסיקו להזכיר את יוסף. האח הבכור אמר לנו כמה פעמים: אח שלי לא מת. אח שלי חי בוודאות.

לפני שאמא נפטרה, כשהבנו שלא רק ילדים תימנים נחטפו אלא גם ילדים מזרחיים נוספים, ישבנו איתה וביקשנו ממנה שתספר לנו הכל, אז היא והאחים הגדולים מסרו לנו את כל הפרטים. גם ציינו שליוסף יש כתם לידה גדול על המצח.

מאז ועד היום אנחנו לא מפסיקות לחפש את יוסף בכל דרך אפשרית. מסרנו גם דגימת DNA בתיווכה של נורית קורן, כשהייתה חברת כנסת.

בדקנו מול חברה קדישא בחדרה אם יש איזשהו מיקום/חלקת קבר על שמו של יוסף – לא מצאנו דבר.

לפני כשלוש שנים, קיבלנו מידע מאחד ממאגרי החיפוש. יש לנו מספר זהות של יוסף ולא הייתה בעיה לחפש. במאגר המידע ראינו שהוא מעודכן כחי וגילו עומד על 71.2 שנים – בדיוק הגיל שלו באותה תקופה.

פנינו למשרד הפנים ושם קיבלנו אישור שיוסף חדל להיות תושב בשנת 1962, כשהוא היה בערך בגיל 12.

בשיחת טלפון שקיימנו עם אחת מהעובדות בארכיון משרד הפנים ברחוב הלל 14 בירושלים, נאמר לנו על ידה שהתיק של יוסף שם וכשהיה בגיל 12 ההורים המאמצים שלו ביקשו לבטל לו את האזרחות הישראלית כדי שיוכלו להגר איתו לחו"ל. ביקשנו לקבל את המסמכים והיא הבטיחה להעביר לנו אותם בתוך ימים, מה שבפועל לא קרה. כשהתקשרנו שוב היא התנערה מזה ולא קיבלנו את המסמכים.

ניסינו לאתר את יוסף בארה"ב, דרך השגרירות, אך בכל פעם שהיינו לפני פריצת דרך כלשהי, דחפו אותנו כמה צעדים אחורה ולא הסכימו לשתף פעולה.

אנחנו יודעות בוודאות שאח שלנו יוסף בחיים, שהוא נחטף מההורים שלנו ונמסר לאחרים, ומניחות שהחתימו את ההורים שלנו במרמה על מסמכי אימוץ, מתוך ידיעה שהם לא יודעים לקרוא עברית.

ההורים שלנו הלכו מהעולם עם הכאב הזה. האח הבכור שלנו לא מפסיק לבכות ולחלום עליו ומתפלל שיזכה לראות אותו לפני מותו.

מה שקרה כאן זה פשע חמור מאוד ואנחנו לא נוותר עד שנמצא אותו.