הוריי, יוסף ובובה רובין ז״ל עלו לארץ מטריפולי שבלוב באמצע שנת 1950. הם הגיעו לארץ עם 3 פעוטות ווכשאימי בהיריון מתקדם עם אחי עמוס האח שנעלם, והועברו לבית עולים פרדסיה (בית ליד).

שם ילדה אמי את עמוס.

כשעמוס היה בגיל 6-8 חודשים, הוא חש לא בטוב.

אמי, יחד עם אחיה רפאל שהיה חייל לקחו אותו למרפאה בפרדסיה. שם, לפי זכרונו של דודי היו עשרות תינוקות (ולפי מה שראיתי בכתבות מהעיתון על המקום, היו כ- 60 תינוקות על אחות אחת).

הצוות הרפואי ביקש מהם להשאיר את עמוס ולבוא מאוחר יותר.

אמי חזרה כדי לטפל ולבדוק מה עם אחיי שהושארו עם אבי.

בערב שחזרה, אמרו לה שהילד נפטר ונקבר ושלחו אותם למקום שבו היו קברי ילדים ישנים וללא סימן של קבורה חדשה.

היא חזרה למרפאה עם אחיה, ושם כעסו וגרשו אותם.

אמי ז״ל בחיים לא דיברה על הנושא והוריי לקחו את הכאב איתם לקבר.

עמוס אחי נקרא ע״ש עמוס ברנס אחיה של אמי שנהרג במלחמת העצמאות. וזאת, לתפארת מדינת ישראל.