עדות מאת האחות, קארן שופן:

בשנת 1949, בין הזוגות הצעירים שהחלו את דרכם לעלייה לארץ ישראל, היו סבא וסבתא שלי, בשנות ה20 לחייהם בערך – יחיא ותמניה חבאני. (עדני/הילל)

בעוד סבתא בהריון מתקדם, עשו דרכם במסע תלאות מחבאן עיר מגוריהם שבתימן, אל העיר עדן, שם שוכנו במחנה עלייה ראשון בשם "חאשד".

במחנה סבתא ילדה את בנה הבכור וקראה לו ציון – לציון עלייתם לארץ ציון וירושלים ארץ הקודש, אלו היו בשבילם ימי ביאת המשיח להגיע לנחלה ולכן קידשו את אדמת הארץ שניתנה ליהודים.

בהיותו כבן שבוע, הופרדו הגברים מהנשים והטף ועלו במבצע "כנפי נשרים" לארץ ישראל.

אני מצרפת ציטוט אחד מיני רבים שסבתא חזרה וסיפרה, החל מפברואר49 ועד יום מותה מאי2015 מתוך ראיון בלעדי בשער עיתון "מקור ראשון" 29/8/1997 (העיתון המקורי עדיין בידי-מצ"ב תמונה):

"עליתי לארץ שבוע אחרי שנולד בני הבכור. קראנו לו ציון, לציון עלייתנו לארץ. במטוס לישראל היו רק נשים. כל הגברים נשארו במחנה בתימן והגיעו לישראל חודשיים אחרינו. כשהגענו לארץ, שיכנו אותנו במחנה עתלית, שם היו שתי מחלקות א' ו-ב'. בכל מחלקה היו 40 ילדים. ערב אחד קראו לנו, לכל האימהות. במקום היה הצוות הרפואי שכלל גם אחיות. אמרו לנו שמחר בבוקר לוקחים את כל הילדים ממחלקה א' לירושלים לקבלת חיסונים. 'תכינו את הילדים לנסיעה' אמרו לנו, 'הם יקבלו חיסון ויוחזרו למחרת'. בבוקר הגיע אוטובוס, ארוך כמו רכבת. במקום מושבים היו באוטובוס תאים ובכל תא מיטת תינוק. האחיות שהיו באוטובוס, לקחו את התינוקות והשכיבו אותם במיטות. הבטיחו לנו שהילדים יוחזרו למחרת אחרי החיסון. הילדים לא חזרו. אחרי שבוע פינו אותנו ופיזרו אותנו לדירות בכל רחבי הארץ. עברו עוד כחודשיים וחצי והגיע מכתב, יותר נכון פתק, ובו כתוב שהילד נפטר. בדקתי. כל האימהות שהיו במחנה-כולן קיבלו פתק שהילד מת. 40 ילדים באוטובוס אחד וכולם מתו."

סבא וסבתא לא ידעו מספיק טוב עברית ולא ידעו בהתחלה מה לעשות ולמי לפנות ונשאו את העצב והצער בליבם, בפתק ש"הילד מת" לא צוינו פרטים כלל, הם לא ראו אפילו גופה ולא קבר ולכן לא התאבלו ולא ישבו שבעה.

18 שנה אחרי, הגיעו לביתם אנשי צבא ובידם צו גיוס ע"ש ציון חבאני ובאו לדרוש אותו... הפצע הפתוח כאב והציף את הרגשות וגם כעס.

סבתא וסבא הגיעו ברגליהם לוועדות החקירה, הצהירו שכל הנאמר הוא אמת לאמיתה, הבהירו שיש ביכולתם להביא עדים ובקשו את עזרתם של היושבים בראש הוועדה.

סבתא שהייתה מגיעה להניק 3 פעמים ביום את ציון בבית התינוקות, מספרת שראתה ילדים בריאים לחלוטין, ללא כל סימני מחלה. בפרוטוקול של וועדת החקירה הממלכתית מיום 19/7/95 סבתא בעדותה מוסרת עדות נוספת בפני אנשי הוועדה - על ילד בן 3 :

"זה לא יכול להיות מקרה כזה שכולם ימותו, זה לא יכול להיות. אני מכירה ילדים בריאים לחלוטין ואני מכירה ילד בן שלוש, מה זה פרח במיטה שלו, בן שלוש זה כבר ילד גדול, משחק בעגלה במיטה שלו ככה ואני רואה אותו משחק, מה זה ילד יפה, בן של סאלם מרחם שכבר נפטרו ההורים של הבן הזה, הילד הזה. אמרתי, אני יכולה להאמין אולי על הילד שלי שזה תינוק תינוק. אולי. אולי קרה משהו כן? אבל על כל הילדים ככה? ועל הילד הזה שאני רואה אותו עד עכשיו איך הוא משחק לפני ואיך הוא צוחק ואני מכירה את ההורים שלו, ביחד אנחנו היינו ביחד, וזה אני לא יכולה לשכוח את זה. מאיר מרחום מה זה פרח היה? איזה עיניים איזה שיער."

וכך העידה וגם נשבעה בפניהם: "בקיצור אז אחרי זה נודע לי מכל מי שאני מכירה וזה שכל האימהות כל אחת קיבלה פתק כזה אותו הדבר, והבן שלך מת והבת שלך מתה, 40 ילדים עשו מהם ככה. 40 ילדים מחלקה א' וזה אמת ואני יכולה לשים על כל מילה שבועה. על כל מה שרשום במכתב אצלכם מה שאני דיברתי עכשיו. זה אמת ואמונה ואני זוכרת את זה כאילו הרגע הזה. ואני רואה את התמונה לפני. זה אמת."

כשנה אחרי שציון נולד, נולדה אחותו מרגלית ובהמשך נולדו עוד בנות ובנים. לצערי, סבא סבתא ואמא שלי (ואחות נוספת) כבר אינם בין החיים. אני הנכדה הבכורה, קארן שופן, ממשיכה עם האמת היחידה שעוברת בדורות, ומייחלת שהאמת תמצא את ציון והוא אותה.