ההורים שלי שמחה וממו חדד ז"ל, עלו ארצה מתוניסיה בשנת 1956, אני נולדתי ברוך ה' בירושלים והכל היה בסדר. אחרי זה הם עברו לנתיבות ובשנת 1958 אמא שלי הלכה ללדת בסורוקה. ילדה ילד אחד, היא אמרה איזה יופי. אמרו לה יש עוד אחד. היא נבהלה, לא היה אז אולטרהסאונד אז לא ידעה מראש שיש תאומים. אמרו לה "אל תדאגי, אם את לא רוצה את השני אנחנו ניקח אותו" , היא הייתה בשוק "מה פתאום? זה הילד שלי" היא ילדה את שניהם, היו בריאים, הביאו לה להנקה את שניהם והם ינקו ביום הראשון וגם ביום למחרת הלידה והכל היה בסדר. ביום השלישי הביאו לה רק אחד, אמרו לה שהוא נמצא בהשגחה והוא דורש טיפול.

לא מסרו לה שום מידע עליו, אחרי שבוע אבא שלי מגע לקחת את אמא והילדים, מארגנים את אמא ולא אמרו להם כלום. ארגנו אותה וילד אחד. אבא שאל איפה הילד השני? אמרו לו "מת". מה מת? איפה הגופה שלו? תביאו לנו אנחנו צריכים לקבור אותו. פתחו את חלון בית החולים והצביעו לו על השטח בחוץ, שם קברנו וזהו. זה לא הניח להורים שלי כל חייהם ואבא שלי התעקש במיוחד בשנה האחרונה של החיים שלו, תלכו ותחפשו אותו.

היה לנו סיפור שראו במשפחה מישהו עם דימיון מאוד גדול בנתניה, אנחנו תמיד מחפשים אותו. ההורים שלי עד סוף ימיהם ידעו שהוא חי. אני אחותו רוצה מאוד מאוד לפגוש אותו זה יהיה מרגש. התאום שלו נפטר לפני שנתיים וחצי, הם תאומים זהים. אם הוא חי אנחנו רוצים אותו. נשמח שיעשו משהו במדינה סוף סוף כדי לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת.

את יודעת מה זה היה בשביל אמא שלי? היא כל חייה אמרה לי אולי תחפשי אותו

צביה דורי ממשפחת חדד

את עדותה של צביה ניתן לראות גם בפרק השישי של - סדרת האינטרנט: נביאים: מבצע עמר"ם- כמה ילדים יש לך?