ששולמית דודה שלי הייתה בת 7 חודשים, היא הייתה חולה וסבא וסבתא שלי לקחו אותה לבי"ח רמב"ם בחיפה לבדיקות.
שולמית אושפזה והייתה בביה"ח כשבוע, כאשר בכל יום נסעו הוריה - סבא ווסבתא שלי, באוטובוס לבקר אותה- יום אחד אמא ויום אחד אבא.
לאחר כשבוע של אשפוז, הילדה חזרה לעצמה, לחייך ולאכול.
היה זה יום שבו סבא שלי, אביה של שולמית, בא לבקר אותה, כשהוא התבשר שהוא יכול למחרת להגיע עם תיק כדי לקחת אותה כי היא משתחררת. הוא קיבל מכתב רשמי על שחרורה ונסע הביתה.
למחרת הגיע עם חפציה על מנת לשחרר את שולמית הקטנה ולהחזיר אותה הביתה, אבל אז נאמר לו שעליו לחזור הביתה כי הילדה נפטרה.
הוא שאל, לא הבין איך "הילדה נפטרה". הוא ביקש לראות אותה, להיפרד ממנה, אמרו לו שאי אפשר.
גם כשביקש לקבור אותה, אמרו לו להגיע למחרת.
למחרת הגיע שוב, ואז אמרו לו שכבר נקברה.

סבא וסבתא שלי לא חשדו בתחילה, אלא שלאחר 18 שנים, שולמית שרעבי מקבלת הביתה צו גיוס לצה"ל. רק אז נופל האסימון העצוב, השחור.
שמה של שולמית לא מופיע באף אחד מרישומי בתי הקברות בחיפה. שום בית קברות (לילדים או מבוגרים) לא קבר תינוקת בשם שולמית שרעבי.

שירלי שאשא