שרה מספרת: הגעתי לארץ בגיל 12 ובגיל 14 התחתנתי עם אברהם הוא היה כמעט בן שלושים. נולדו לנו שמונה ילדים. הילד שלקחו לי היה הילד הרביעי. ילדתי אותו בשנת 55-56. אני הלכתי לבית החולים הסקוטי בטבריה (קראו לו גם פרנץ) הייתי בחודש שביעי (גם הבכור שלי נולד בחודש שביעי) כשהייתי בת עשרים. לקחו אותי למרתף ושם ילדו אותי. לא הבנתי למה אני צריכה ללדת במרתף. באמצע הלידה הרופא שואל אותי בת כמה את? אמרתי לו אני בת עשרים. את צעירה הוא אומר לי ולכלי ללדת עוד הרבה ילדים... אמרתי לו כן ברוך ה׳. תוך כדי הוא שואל אותי שאלות מוזרות כמו כמה זה שמונה כפול תשע, אולי רצה לבדוק את השכל שלי. הייתה שם אחות בשם מרגלית. אחרי הלידה שמעתי אותו בוכה והכל רגיל והם השאירו אותי במרתף. לא הראו לי אותו. למחרת בבוקר באה אלי אחות בשם חנה והביאה לי חופן של כדורים. מה זה שאלתי אותה ולמה לא מביאים לי את הילד. היא אמרה לי תשתי זה לייבש את החלב... למה לייבש את החלב שאלתי. כי הילד שלך מת ענתה לי. איזה מן דבר זה אני רוצה לראות אותו הוא בכה והכל היה בסדר. היא לא ידעה מה לענות לי. למחרת כבר שלחו אותי הביתה, הלכתי ברגל עד הבית יחד עם בעלי. רצינו את הילד לקבור אותו ולא קיבלנו תשובה. לא חשבנו אז שמשהו לא בסדר חוף מזה ששמעתי את הילד בוכה ושהלידה הייתה רגילה. לא האמנתי שיקחו אבל הייתה לי הרגשה לא טובה. הלכתי בבכי מר הביתה. בכיתי ובכיתי, אי אפשר לתאר את זה. אני זוכרת כל פרט. לפני עשרים שנה הבן הבכור שלי שלח מכתב לועדת קדמי.