סבתא שלי צ'חלה נפטרה בלידה בבית החולים בלינסון בשנת 1952. 6/8/52. התינוקת נולדה עשרה ימים לפני פטירתה של סבתא, בערך 25-26/7/1952. סבא וסבתא היו הורים לארבעה ילדים וההריון החמישי כשהם גרו במעברה בבאר יעקב הלכו לבית החולים בלינסיון כאמור. התינוקת נולדה ומצבה של סבתא אחרי מספר ימים התדרדר. היא נפטרה בגיל שלושים.

כמה ימים אחרי הלוויה הגיעו בני המשפחה לקחת את התינוקת. הסבתא עוד הספיקה להתגאות בביתה לפני שנפטרה וציינה את זה שנולדה כמוה עם עיניים כחולות (כמו אמא שלי ודודה שלי שמצולמות כאן). הסבתא הייתה מאוד מודאגת בקשר לילדה וחששה שיקחו אותה אם מצבה יביא אותה למות. לא ברור לנו מהיכן הגיע החשש הזה אבל דודה שלי לא ידעה להסביר מנין נבע החשש הזה, אולי פשוט חששה מהממסד ולא בטחה בהם. אחרי חודש המשפחה הגיעה שוב לבית החולים כדי לקבל הסברים אז חזרו כלעומת שבאו. הם הבינו שמשהו לא בסדר. שום דבר לא הראו, לא גופה ולא קבר. אנחנו גדלנו בדיכאון כשאני הייתה מקוננת כמעט כל ערב על אמה ועל אחותה, ואני זוכר אותה שרה שירי קינה בעיראקית. כילדים היינו בוכים בעצמנו וגם אמא.

כל הנכדים גדלו בעצם בצל הסיפור הזה, האובדן והתסכול והניצול וחוסר האמון בממסד. ובשביל כולם הסיפור הזה משמעותי.