תקציר העדויות

ראיתי את המקרה במו עיני. הייתי במקום שחטפו אותו מהערב עד הבוקר. זה היה בערך בדצמבר. באותה שנה באותה התקופה ירדו גשמים עזים בראש העין, אפילו היה שלג.

אמא שלי זכרונה לברכה, היה לה שפע של חלב, ככה שלא היתה צריכה אפילו תוספת מזון לתינוק. כל היום הוא היה באוהל יחד עם אמא שלי, ובלילה כביכול רצו לשמור עליו מהקור, אז לקחו אותו לבית התינוקות הזה (בית תינוקות מאולתר במבנה צבאי). ילד בריא. לא היה לו חום, לא שלשול, לא הקאות. בריא לחלוטין.

בבוקר אמא שלי כהרגלה הלכה עם אבא שלי להניק אותו. ואז הם גילו - הדלתות היו מוגפות מכל הכיוונים, והמבנה מגודר בגדר תיל כמובן. אבא ואמא הקיפו את המבנה. הם לא ידעו עברית. אבא שלי אמנם היה תלמיד חכם, ידע את שפת התורה, אבל לא ידע לדבר עברית מודרנית. ואמא שלי רק קראה "הלו, הלו, חלב, חלב, אורי", והצביעה על הדדיים. האחות הניפה סדין לבן עטוף. אורי מת, ככה אמרה. אמא שלי ואבא שלי בחוץ, והיא מניפה חבילה ואומרת "אורי מת" ומחזירה אותו כביכול בחזרה למיטה.

ההורים שלי, מסכנים, לא ידעו מה לעשות. ישבו על הרצפה, היתה מן רמפה כזאת מאספלט. מררו בבכי ובסוף הלכו הביתה כלעומת שבאו. לא היתה גוויה. הילד נמכר, הילד אומץ? לא נתנו לנו אפילו לראות את תיק האימוץ. יש לו תעודת לידה, יש לו מספר תעודת זהות. יש הכל. ואין אורי.

אמא שלי, אחרי שאמרו לה שאורי מת, פחדה על זכריה אחי שהיה גם הוא בבית התינוקות. אז היא הלכה בחשאי בלילה, היא ידעה בדיוק איפה הוא, לקחה אותו וברחה. המבנה היה מוקף בגדר תיל, אז הנעל נתפסה לה עם הגרב. אמא שלי עזבה את הגרביים ואת הנעליים וברחה עם זכריה אחי יחפה. אבל בסוף הוא הלך לה בקרינה, בגזזת. זכריה אחי ואני קיבלנו הקרנות. גם את זה אני זוכרת. אני זוכרת אפילו את האחיות שבאו ללוות אותנו לתל השומר. אני הייתי בערך בת שבע. ואחי [זכריה] בן שש, קטן ממני בשנה. הוא הלך מזה. יצא לו גידול בראש. מאוחר יותר גילינו שגם אחי משה קיבל הקרנות, בנפרד. גם הוא נפטר בטרם עת מגידול סרטני.

הקדוש ברוך הוא יעשה שהפרשה הזאת תצא לאור, בלי לדעת אם נזכה בחיינו או שאחרים יזכו בעתיד. עד יום מותה של אימי, היא לא הפסיקה לדבר על הילד הזה ולא הפסיקה לבכות עליו. אנחנו כבר לא נקבל אותו בחזרה, אבל שידע שיש לו משפחה, שיש לו קרובים, שלא נטשנו אותו.

-

העדות המלאה:

ציונה הלוי:

המשפחה עלתה ב-1949. אני הייתי בת שלוש וחצי-ארבע. סדר האחים: דוד (חצי אח מצד אבא, שגזל אמי גידלה כאחד מבניה), מאיר/אמיר (שינה את השם), ציונה, זכריה, אורי שלקחו, משה אחי עליו השלום ויוכבד אחותי שתהיה בריאה. היו לאמי בנוסף לזה כמה הפלות בדרך.

אנחנו עלינו באוקטובר-נובמבר. היא היתה בהריון. היתה תעודת עולה, כרגע היא לא בהישג יד, אבל זה כמעט בטוח בתאריכים האלה. חטפו אותו בשיא החורף, אני מעריכה בדצמבר. בגלל זה אמרו שלקחו אותו - כדי להגן עליו. אמא שלי חשבה שיקחו ויחזירו, היא לא ידעה שיקחו אותו לצמיתות.

1. החטיפה של אורי

מקרה שראיתי במו עיני. הייתי במקום שחטפו אותו מהערב עד הבוקר. המיילדת העניקה לאורי את השם, מתי שמעת תימנים שנותנים שם כזה?.

אמא שלי עלתה מתימן ב-1949 כשכרסה בין שיניה והיא נוטה ללדת. היא ילדה בבית חולים ביפו, עוד אפילו לא מלו אותו.

בחורף של אותה השנה ירדו גשמים עזים בראש העין, אפילו היה שלג. ראש העין היתה כולה מחנה צבאי של בריטים. כל המבנים היו מבנים בריטיים. האנגרים גדולים כאלה עם גגות מקומרים.

אני זוכרת את המבנה במדויק. היום הוא משמש כמרכז מורשת תימן. כמובן ששיפצו מאז. והדלתות של המבנים, ההאנגרים האלה, היו ממזרח ומערב, ברוחב כזה שמשאיות יכולות להיכנס, כי זה היה מחנה צבאי. כמובן שהיו נכנסים רכבים צבאיים לתוך המבנה הזה. לנו היו אוהלים מסביב לבניין, זה היה חלק מבית תינוקות מאולתר, שם לקחו את אורי.

אמא שלי זכרונה לברכה, מסכנה שלי, היה לה שפע של חלב. ככה שלא היה צריכה אפילו תוספת מזון לתינוק. כל היום הוא היה באוהל יחד עם אמא שלי, ובלילה כביכול רצו לשמור עליו מהקור, לקחו אותו לבית התינוקות הזה. אם תבואי לראש העין אני יכולה להראות לך, לתאר לך את המבנה, מאיזה חלון - בא לי לבכות עכשיו - מאיזה חלון לקחו אותו. ילד בריא. לא חום, לא שלשול, לא הקאות. בריא לחלוטין.

בבוקר אמא שלי כהרגלה הלכה עם אבא שלי להניק אותו. ואז הם גילו שהדלתות מוגפות מכל הכיוונים, והמבנה מגודר בגדר תיל. אמא שלי לא יכלה להיכנס מהדלת, כי היא היתה מוגפת, אז היא הקיפה את המבנה, כי היא ידעה בדיוק איפה הוא, אורי, באיזה חדר הוא נמצא. היו חדרים גדולים. מאוחר יותר למדתי בכיתות האלה, באותו המבנה. אני למדתי בבית הספר היסודי שם, קראו לו ממלכתי דתי אוהל שרה. אני הייתי ילדה, משחקת, לא חשבתי על הזכרונות האלה באותו הזמן.

אבא ואמא הקיפו את המבנה. לא יודעים עברית. אבא שלי אמנם היה תלמיד חכם, יודע שפת התורה, שפת התנ"ך, אבל כמובן שהוא לא יכל לדבר בשפה הזאת. ואמא שלי רק קראה "הלו, הלו, חלב, חלב, אורי", והצביעה על הדדיים. עכשיו התמונה בעיניים שלי. המיטה של אורי היתה ליד דלת הכניסה. אז היו מיטות מברזל בצבע לבן. החזיקו ילדים במיטות כאלה, משורגות, מברזל. האחות הרימה מין כר, שהוא קשור, עטוף בפלנלים. לא היו טיטולים, היו חיתולים מפלנל, אז עטפו אותו בסגנון הזה כמו שעושים.

סדין לבן עטוף.

אורי מת.

ככה אמרה.

אמא שלי מעבר בחוץ, אמא שלי ואבא שלי. והיא לידה. היא מניפה חבילה עטופה ואומרת "אורי מת", ומחזירה אותו בחזרה למיטה. ההורים שלי מסכנים, לא ידעו מה לעשות. ישבו ברצפה, היתה מן רמפה כזאת, המכוניות היו עולות, מאספלט. מררו בבכי, כמה, חצי שעה, שעה. הלכו הביתה כלעומת שבאו.

אבל אני עכשיו שואלת את עצמי שאלה הכי פשוטה בעולם. אורי מת? אז תביאו לה את הגופה. אם היו מביאים לה את הגופה, היא היתה רגועה, במקום כל החיים שלה ועד יומה האחרון, לחזור ולומר "את אורי לקחו לי, אמרו שהוא מת". איך עשו דבר כזה, למה, למה, למה. היא ילדה אותו. היא רוצה לראות במו עיניה שאכן מת. אבל לא היה מת. הוא לא יכול למות בלי מחלה. תתארי לעצמך כמה שנים עברו ואני, הדמעות זולגות כאילו היה היום. לא היתה גוויה. הילד נמכר, הילד אומץ? לא נותנים לנו אפילו לראות את תיק האימוץ. יש לו תעודת לידה, יש לו מספר תעודת זהות. יש הכל. ואין אורי.

אמא שלי, אחרי שאמרו לה שאורי מת, פחדה על זכריה אחי. אז היא הלכה בחשאי בלילה, היא ידעה בדיוק איפה הוא, לקחה אותו וברחה. אמרתי לך שהמבנה היה מוקף בגדר תיל, אז הנעל נתפסה לה עם הגרב, אמא שלי עזבה את הגרביים ואת הנעליים וברחה עם זכריה אחי. אבל בסוף הלך לה בקרינה, בגזזת.

הלכתי איתם כי הייתי בת יחידה מבין הבנים.

הקדוש ברוך הוא יעשה שהפרשה הזאת תצא לאור, בלי לדעת אם נזכה בחיינו או שאחרים יזכו בעתיד. אנחנו כבר לא נקבל אותו בחזרה, אבל שיידע שיש לו משפחה, שיש לו קרובים, שלא נטשנו אותו.

2. אחרי החטיפה

זהו. זה הסיפור העצוב. מלווה אותי כל הדרך, עוגמת הנפש שלי. אמא לא שכחה אותו, לעולם לעולם עד יומה האחרון. אחר כך היא לא ילדה יותר בבית החולים, בשום אופן. היו לה עוד כמה הריונות אחרי אורי. היא ילדה אותם עם סבתי, שהייתה מיילדת, היתה מרפאה בכל התחומים. סבתי היתה יודעת להכין מכל צמח - מרפא. מהרימונים היתה עושה אבקה, את הכתרים היתה מייבשת וטוחנת, והיה יוצא לה אבקה. היתה משתמשת לעצירת דם, לברית מילה, לפצעים. את הפול הקטן היתה קוטשת ועושה אבקות, היו צמחים שהיתה עושה מהם תרופות.

אחותי [יוכבד], אמא שלי ילדה אותה בבית. היה לנו חדר אחד, כל המשפחה היתה בחדר אחד. אני זוכרת שהיה מזרון על הרצפה והיא יילדה את אחותי. אחותי שתהיה בריאה, נולדה ולא בכתה. אמא שלי אמרה, אוי אוי אוי, חבל לי על הצער. סבתא שלי, אל תדאגי, לקחה אותה, הפכה אותה, והילדה בכתה. ברוך השם היא חיה עד היום, בריאה וחזקה.

סבתא יילדה לאחר מכן את כל הילדים. ברוך השם, כולם קראו לה אורה החכמה. נדרה בערבית תימנית, ואורה בעברית.

---

בסביבות החגים, חיילים היו באים לתת משלוח מנות או מתנה לחגים לחיילים שבבית בחופשה. היה כתוב על הקרטונים "מדמוני". אמא שלי אמרה, אין לנו חייל. לא ראיתי את האנשים האלה, גם לא קישרתי לזה את אורי. זכריה עוד היה ילד.

הסיפור עלה כשעוזי משולם זצ"ל העלה את הנושא הזה.

אמא שלי רק דיברה, את אורי לקחו לי, אמרו שהוא מת.

אחרי שעוזי משולם העלה את נושא התינוקות החטופים - עלה הסיפור כולו. כל הנושא עלה בראש שלי. יש דברים שהמוח קולט אותם רק פתאום בזמן אמת כי החוויה הזו נחרטה.

שואה עשו לנו, מה זה לא שואה?

3. הקרנות הגזזת (ציונה, זכריה ומשה)

לא רק עשו לנו את הקשיים האלה, גם עם ההקרנות. זכריה אחי ואני גם קיבלתי הקרנות. גם זה אני זוכרת. אני זוכרת אפילו את האחיות שבאו ללוות אותנו לתל השומר. לקחו אותנו בלי רשות של ההורים. היתה אחות, קראו לה בתיה, היא היתה מקיבוץ גבעת השלושה. והיתה עוד אחות נוספת, קראו לה שרה, היא עבדה בבית ספר אגודת ישראל. בתיה [עבדה] בבית ספר ממלכתי דתי, שאני למדתי שם, אוהל שרה. היו באים מבית העם לבית הספר לבדוק אם יש כינים. וכמובן שהיו כינים. התנאים היו מאוד קשים מבחינה כלכלית. אפילו שאמא שלי היתה מנקה לנו את השיערות, אנחנו היינו הולכים לכתה, יושבים ביחד בצוותא, כמובן שנדבקים מיד. ברמת השרון ובכפר שמריהו גם יש כינים.

עכשיו מה היה, כשיש כינים, מגרד בראש, נכון? ואם יש ציפורניים, הם פוצעים את הקרקפת? מה החליטו, אם ראו קצת קילוף בקרקפת, אמרו זה גזזת. לקחו אותנו בטנדר כמו עיזים, לא רק אני, היו עוד כמה ילדים. ההורים לא ידעו כלום. לקחו אותנו לבית ספר שם באגודת ישראל, שם היתה האחות שרה, שם היו מורחים לנו את השיער - קיצצו אותו כמובן - ומרחו אותו במשעי. זה משחה שגברים השתמשו בה לגילוח, משנים עברו. היו עושים לנו קרחות, לא נדבר על הבושה שילד היה מתבייש, "קרחת קרחת, נשקי לי -" את יודעת איפה. כן, לא משנה.

הם באו תמימים. יהודים. לא אויבים, יהודים. האמינו להם לכל דבר. הם לא יציקו, לא יעשו דברים לא טובים. היתה להם אמונה שלמה. אפילו לא היססו לרגע שהם גורמים לנו משהו לא טוב.

בקיצור, היו מעמיסים אותנו כמו תפוחי אדמה (אולי חשבו אנחנו בצל או תפוחי אדמה), לבית חולים לתל השומר, אני זוכרת עד היום. עושים לנו הקרנות. האנגרים, גם שם. היה שעון שמצלצל את הזמן שהבן אדם צריך להיות שם. היתה מין מיטה כזאת, כמו שעכשיו עושים CT ו-MRI, שאת נכנסת. שמים כמו אצל רופא שיניים, משהו על החזה להגנה בלבד. והאחות ששמה לנו יוצאת החוצה, והשעון מצלצל שנגמר הכמות של הקרינה שנתנו לנו. לפעמים האחות היתה נכנסת בזמן ולפעמים לא. היינו נשארים עוד - להיצלות.

אחרי ההקרנה היה מבנה קטן, 3 על 3 מטר או 2.5 על 2.5 והיה שם פלטה, שיש, והיו פחים שעושים חמוצים כאלה, עגולים. היתה עושה שעווה, מחממים שעווה, ואחרי ההקרנה יוצקים לנו שעווה חמה. אוי להם מיום הדין. אוי להם, אוי להם, אוי להם. ואז כשהיא מתקשה, תולשים. ואנחנו צועקים. אין אבא, אין אמא לידנו, אין אף אחד. מה היו נותנים לנו בסוף? סוכרייה.

4. מותו של זכריה, מותו של משה

אני הייתי בערך בת שבע. ואחי [זכריה] בן שש, קטן ממני בשנה. הוא הלך מזה, הלך מזה. יצא לו גידול בראש. ואנחנו לא ידענו מכל זה בכלל. מתי גילינו שזה היה מההקרנות? מהכור שהיה בצ'רנוביל. שהכור גרם לכולם המון סרטנים ובאו אפילו הרבה ילדים לפה להתאשפז. בשנת 1993-1994 גילינו שזה אכן מהקרינה [הערה: סביב סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 עם העלייה הרוסית הגיעו לארץ נפגעות ונפגעים של אסון צ'רנוביל שסבלו מהשלכות הקרינה ולעיתים מחוסר טיפול הולם במערכת הבריאות. בשנת 1993 החל תיעוד של המקרים במחלקה האפידמיולוגית בבית החולים כרמל].

אנחנו היינו תובעים, אבל אנחנו חשבנו שזה טבעי בהחלט, אולי הוא קיבל מכה בראש, אולי זה. עוד לא גילו לי. גילו רק לו. ואני הייתי ילדה, הילדה הגדולה תמיד מטפלת באחים הקטנים בבית, כי ההורים שלי היו צריכים לתת פרנסה. ואז אחי, גם הוא היה יחד איתי בהקרנות, והוא קטן ממני בשנה, וכנראה הגוף שלו היה פחות חזק מהגוף שלי. ואז הוא קיבל את הגידול הסרטני. הוא היה ילד חרוץ בלימודים, ילד יפה, הוא הראשון בכיתה מכולנו שקיבל סטיפנדיה, זה היה כאילו בגרויות. לא היו עושים בגרויות, היו עושים סטיפנדיות, יעני מלגות כאלה. הוא היה כל כך חכם, כל כך יפה.

ואז, איך התגלה שיש לו גידול? אמא שלי שלחה אותו לסבתי, כי היינו לא במרחק גדול, והוא היה הולך ומתנדנד מצד לצד ואמא שלי רואה אותו אומרת אני אראה לך איך אתה הולך בכביש כמו מוזר, למה אתה ככה הולך בכביש לא יציב, לא נזהר? הוא אמר, אמא, אני רואה מטושטש. טוב, היא לקחה אותו לרופא עיניים, זה היה בזמנו ברחוב רוטשילד בפתח תקווה, ד"ר קנר קראו לו.

אמא לקחה את זכריה לד"ר קנר, שאמר, "יש לו גידול בראש". אמא באה אל זכריה ואמרה, "אם לא יוציאו לך את מה שבראש, אתה תהיה עיוור". אז הוא ענה, "אם אני עיוור, עיוור חשוב כמת". הוא היה חכם. היום אני מצטערת שהיא בכל זאת עשתה לו ניתוח. היה חי לנו עיוור, עדיף שלא ימות. בקיצור, עשו לו ניתוח והרפואה היתה בחיתוליה בבית החולים בילינסון. חתכו לו את הראש כמו אבטיח. כל האחורה, העורף שלו, לא צמחו שערות. חלק. וזה כבר היה לו בין הילדים סימני היכר. רק שערות מקדימה.

שבע שנים סבל.

אחרי הניתוח, המשיכו לעשות לו הקרנות נגד הגידולים הסרטניים שהיו לו בראש. בהתחלה בבילינסון, אחר כך העבירו אותו לאסותא. כשהוא היה חוזר מההקרנות, הוא היה מקיא. ואני ילדה, קוראת תהילים ובוכה ומנקה את ההקאות. קוראת תהילים ובוכה, שהוא יחייה.

שלוש שנים הוא הלך מהקרנה להקרנה, בסוף לקחו אותו לבית חולים אסותא, זה היה עוד בתל אביב. שכב לידו תייר מחוץ לארץ, כל כך התלהב ממנו שקנה לו ספר הנסיך הקטן. בקיצור שרד, במצב לא טוב. ועד אז עוד לא ידענו שזה מהקרינה.

ביום העצמאות. הוא היה כל כך אופטימי, כל כך אהב את החיים. אמא שלי הלכה ביום העצמאות, זה היה ה' באייר. הוא הביא אחריו את החבורה. הוא אמר לאמא, אני חושב שאני הקאתי בגלל שאת הכנת - אבל הסתבר שזה כבר הקאה של הנשמה. אחרי שעה הוא כבר הלך בידיים שלה. בן 15. זהו.

והלך - לא ראינו שבת חג, לא ראינו יום חג, מאז שהוא הלך כל שבת לא היתה שבת, אמא שלי היתה אומללה, לקחו לה את אורי ואחרי זה זכריה הלך. וגם סבתי האשימה את אמא שלי, למה פתחת לו את הראש, למה הרגת את הילד. אל תשאלי, מה אני עברתי בעולם הזה. גיהנום עלי אדמות, גיהנום אמיתי. זהו, הלך.

אמא שלי הלכה ב-1990.

אמא שלי כשזכריה אחי נפטר, היא לא החזיקה מעמד. היא חשבה שבגלל שכביכול [ההורים] היו לפעמים מתווכחים ורבים, שזכריה אחי נפטר והיה חולה בגלל זה, היא עוד לא ידעה שזה מההקרנה. אז היא לא רצתה יותר להיות בקשר עם אבא, אז נפרדו. תארי לעצמך מה עברתי, גירושים, מוות, חטיפות, הכל, ותודה לו שאני צלולה ותודה לו שגם נותן לי חוש הומור מדי פעם, ותודה לו גם כשאני בוכה, זה גם טוב, זה עושה לי טוב כשאני בוכה, נותן לי רגע, אם את הכל תכניסי ולא תוציאי כלום, אי אפשר, הלב כבד לו מדי.

מאוחר יותר גילינו שגם אחי משה קיבל הקרנות, בנפרד. גם הוא נפטר בטרם עת מגידול סרטני, השאיר אחריו משפחה צעירה.

5. ציונה מתמודדת עם גידולים סרטניים, זלזול ורשלנות רפואית

אחר כך גם לי גילו גידול. ב-93' עברתי ניתוח ראשון, ניתוח נגד הגידול בבלוטת התריס. ב-95' עשו לי צילום CT וגילו לי גידול בראש. אני לא הרגשתי, עבדתי כרגיל. אני אישה חרוצה שלא אוהבת בטלה, אוהבת לעבוד, אוהבת לנקות, אוהבת לעזור. תודה לה' יש לי את כל התכונות האלה שלקחתי מאמא שלי וסבתי ברוך ה'. אני לא התייחסתי, הלכתי לרופא בתל אביב, אמר לי תעברי את הניתוח בראש, אבל לא כאב לי כלום, המשכתי לעבוד. עבדתי כסייעת בחינוך מיוחד בעירייה, שמה עבר הכל בסדר, ואז שלחו אותי לעשות צילום CT, גילו שיש לי גידול בראש.

מאוחר יותר התחלתי להרגיש [את ההשפעות], והרופאה שלי אמרה שאי אפשר לדחות את הניתוח. למזלי יצא לי רופא מנתח טוב והניתוח הצליח. לאט לאט, תודה לאל, מתפקדת, אמנם לא במיטבי כי יש לי בכל זאת בלוטת התריס לא מתפקדת. הרחם כבר הוצאנו אותה, שחלות והכל, כבר חצי גוף שלי משוחרר, החזרתי חלקים. כל חצי שנה עשיתי MRI, אחר כך כל שנה, תודה לאל. לאחרונה גילו לי, בעורף, היו לי שתי אונות בצוואר, באונה אחת הורדתי את הבלוטה, נשארה לי חצי. שלאף אחד לא יהיה ככה, בעזרת ה'. הגידול הזה כמו גודל מדי פעם. לאחרונה אמרו שיש פוליפים. בסדר, אני צריכה להוציא את זה.

הלכתי לבית החולים תל השומר. עשו לי הרדמה מקומית בצוואר, לקחו ביופסיה. לוקח זמן, אני הולכת לרופאה לקבל את התשובה. היתה שם רופאה ערבייה מאוד נחמדה. מה היא אומרת לי, הם עשו לך את הניקוב במקום הלא נכון. נו בבקשה. תוספת יוקר.

לקחו אותי שוב לעשות ניקור. אמרתי, אני לא הולכת לתל השומר, אני רוצה בית חולים מאיר. היתה לי רופאת משפחה טובה מאוד, מה שביקשתי היא נתנה. גם אהבה אותי מאוד, כל הזמן היתה אומרת לי, ציונה את נולדת במקום הלא נכון. בסדר, מה אני אעשה, זה מצב קיים.

הלכתי לכפר סבא, גם שם שלחה אותי לחדר מיון, שלחו אותי לאף אוזן גרון. הבת שלי באה איתי כי אני התקדמתי, אמרתי, לחסוך לה את הזמן, שהיא תבוא ותכנס לרופא ביחד איתי. הוא אומר, את לא צריכה אף אוזן גרון, מי שלח אותך? כבר עשו לי בדיקות דם, לחץ דם, אינפוזיה, הכל. נתקלתי שם במישהי מאוד נחמדה בכפר סבא, אבי מאיר, והיא כעסה עליהם במיון. את יודעת, תורים מקבלים לעיתים רחוקות. אז בגלל שהם עשו לי את הדבר הזה, אז היא התחשבה בי, זה היה יום חמישי שהלכתי לבית חולים, היא אמרה טוב תבואי ביום ראשון. עשו אולטרסאונד וזהו. הגעתי הביתה ועדיין ברוך ה' אני לא יודעת. זה היה לפני כמה חודשים.

ומי גילה לי שלא עשו לי במקום הנכון? רופאה ערבייה. ציינה לי את המקום בתשובה. בכרטיס של התשובה. אמרו לי את השמאל במקום הימין. אני עכשיו אתבע את הרופאים על רשלנות, זלזול? אני לא יודעת מה להגיד לך. אני כבר שבעה מהחיים האלה, אני סתם מרגישה את עצמי כמו צל.

הרבה אנשים שאלו אותי איך את מתמודדת, אמרתי להם שאני עושה פסיכולוגיה של עצמי, כל הזמן מנתחת את מצבי ושואלת מה סדר העדיפויות, אם כדאי ככה או כדאי ככה, עד שאני מוצאת את התשובה שהיא כדאית יותר.

6. נסיונות חיפוש של אורי, עדויות ואקטיביזם

הייתי בקשר עם נורית קורן [הערה: ציונה דיברה במושב הכנסת בהשתתפות השרה קורן ומשפחות חטופים בתאריך 14 בספטמבר 2017], אני הייתי בהפגנות של עמותת עמר"ם, יש לי תמונות. הלכתי לגנזך המדינה בירושלים עם אחי משה, יש לנו מספר תעודת זהות. ביקשתי תיק אימוץ, תעודת אימוץ. היו שם אנשי ביטחון בגנזך, בריונים. לא נתנו לי רשות לדבר. נתנו לנו מסמכים אבל יש זיופים בכל מקום, תאריכים לא נכונים - איך יולי כשאנחנו עלינו בנובמבר? הכל שקר. תיק אימוץ לא נותנים לנו. למה? - אני לא יודעת.

גרמו לנו עוולות שאין להן כפרה. היו ילדים בריאים, אורי היה בריא לגמרי, לא חום, לא שלשול, ילד בריא, ינק לשובעה. איך מת, מהלילה עד הבוקר? ואם הוא מת, לכאורה, ההורים מחכים לילד מהחלון. למה לא נותנים לנו את הגופה? פשוט לא היתה גופה, זה הכל. שיגידו שהוא מת והוא לא מת? איך יתכן דבר כזה? זה פשע שאין לו כפרה, להגיד לאמא ״מת״ והוא לא מת.

כל מה שעשו זה שקר וכזב, זאת עלילת שווא. כולם היו שותפים לה, לא היה אף צדיק בסדום. רופאים, יושבים בממשלה, מכבי אש, מגן דוד. היו זיופים בוועדות, שקרים.

נראה לך שיגידו את האמת?

הם עבדו על אנשים שאהבו את המולדת, אהבו את היהודים והאמינו בתורה, והאמינו בעם ישראל שהם ערבים זה לזה. הם עשו לנו דברים שלא יאומן, עשו פשע, יהודים ליהודים.

מי עושה דברים כאלה? איפה הלב שלהם היה?

האמת תצא לאור.

אמא שלי היתה אומרת, תזרקי את הבוץ לקיר. אם זה לא נדבק, זה יעשה סימן.

יוכבד מדמוני:

לפי עדות מפי אמא שלי ז"ל לקחו לה שני ילדים. את אורי שהיה עדיין יונק ואת האח השני זכריה גדול יותר. כאשר אימי באה להניק אותו בערב השני נאמר לה שאורי אחי ז"ל נפטר, והראו לה חבילה של סדין מקופל, והלכו. מעולם לא ראתה פנים או גופה. לכן באותו לילה מאוחר יותר הגיעה לבית חולים הזה או איך שזה לא נקרא. ולקחה בחזרה את האח השני זכריה ז"ל כי ידעה שמשהו קורה. לאחר מכן סירבה ללדת את אחי ואותי בבית החולים וילדה אותנו בבית בראש העין.

הורי עלו מתימן בשנת 1949 ושוכנו במעברת ראש העין, עם שלושה ילדים: אמיר, ציונה וזכריה. האם היתה בהריון והבן אורי נולד בארץ ב-1950, במחנה העולים בראש העין. אני נולדתי בספטמבר 1953, אחרי שאורי נחטף. אין לי זכרונות בקשר לחטיפה. אני יודעת מה שסיפרו, מה שאמא שלי סיפרה.

אמא שלי סיפרה: היו לה שני ילדים בבית התינוקות הזה, או איך קוראים לו. אחד היה בן שבוע, שבועיים, חודש - יונק. ואחד טיפה יותר גדול. היא באה להניק, היא הניקה בבוקר ובאה להניק שוב, ואז אמרו לה. לקחו משהו עטוף, לא פנים, לא ראש, לא כלום - ואמרו לה, הילד מת. וזהו, לא ראתה כלום.

היא הבינה שמשהו קורה ומשהו לא בסדר. אז בערב היא באה ולקחה את הילד השני. גנבה את הילד שלה כאילו, לקחה אותו מהבית חולים, לא הסכימה שהילד השני ישאר כי היא פחדה שלא יגידו לה בדיוק מה שקרה עם הילד הראשון. ובגלל זה גם אותי ואת אחי היא ילדה בבית, כי היא לא הסכימה לגשת לבית החולים. בגלל מה שקרה עם אורי זכרונו לברכה. בעצם אני לא יודעת אם זכרונו לברכה, יכול להיות שהוא עוד חי באיזה מקום שאנחנו לא יודעים.

אני רק יודעת שעד יום מותה של אימי, היא לא הפסיקה לדבר על הילד הזה ולא הפסיקה לבכות עליו. עד יום מותה. שאיך לקחו לה את הילד, איך לקחו לה את הילד. זהו. זה מה שאני יודעת.

אחי אמיר היה הבוגר, הוא היה מסודר ושמר הכל, הוא היה מורה במקצועו אז הוא ידע בדיוק הכל אחד על אחד. אני עוד הייתי קטנה. אחי אמיר ואחי משה, שניהם כבר ז"ל.

זה בדיחה, קודם כל, ואני אגיד לך מה אני חושבת. אני חושבת ברגע שגונזים פרשה כזאת עד שנת שכולם ימותו, וכל ההורים וגם הילדים, שלא יהיה שום תיעוד ושום זה, עכשיו אני מאשימה את כל הגדולים בזה, כולל בן גוריון, כולל פרס, כולל בורג, וכולל אלה שהיו בראש של המדינה. בגלל זה לא רוצים להוציא את זה החוצה, זה הכל. לא רוצים להוציא את זה החוצה. לא יכול להיות שזאת פרשה שנגנזה עד שלא יהיו לא רופאים, לא אחיות, לא הורים ולא אחים. כלום. כמה ניסו לפתוח את התיקים. מה שמפצים את ההורים זה בושה וחרפה. אני מאשימה אותם גם בגזענות יתר, זהו, אין מה לעשות. אנחנו אובדי עצות, אין מה לעשות. הבנת? מאמינים שהתימנים הילדים זה כלום, זה צעצועים, זה שום דבר. [...]

מבחינת ההורים, זה בדיוק אותו דבר כמו שרצחו להם את הילדים. זה מה שאני חושבת. וזה מפליא אותי. דווקא אנשים שסבלו, ושעינו אותם, באמת, אלוהים ישמור מה שהם עברו שם (בשואה), דווקא הם צריכים להיות כל כך אכזרים לאוכלוסיה אחרת? דווקא הם? זה בדיוק אחד על אחד זה מה שקרה. זהו. איפה שהכוח, ככה זה. זה בכל העולם אותו הדבר.

גם היום שום דבר לא השתנה, גם היום הגזענות עדיין ישנה, והאליטות עושות מה שהן רוצות ודורכים על מי שרוצים, הכל בסדר. יש להם את הכל, יש להם את הכוח, להם מותר הכל לאחרים אסור כלום. זה הכל.

כשקיבלנו את הכסף, איך אומרים, את הלעג לרש, אז כן רשמתי ת"ז שלו. 15,000 אלף שקל, באמת, תגידי לי, זה בושה וחרפה. אבל אמרתי, גם את זה להשאיר, אני בת שבעים, עוד מעט ואחד, להשאיר את זה גם למדינה, זה גם יותר מדי.

הם מחכים שנלך לעולמנו, את מבינה?

שאף אחד לא יוכל לבדוק את זה ואף אחד לא יוכל להצביע עליהם. עבריינים ברשות החוק.

אמיר מדמוני (שמחוני)

פרוטוקול ועדת כהן קדמי

במכתב לוועדה, 25.1.96, אמיר מספר שכשהיה בן 7-8, האם חזרה מבית התינוקות בראש העין ללא האח אורי, בן חודש-חודשיים. אורי היה בריא, יום קודם לכן האם הניקה אותו ואמרה שהלך לישון שבע ונינוח ובמשקל טוב.

למחרת הלכה להניק אותו ואמרו לה שהוא מת.

היא לא האמינה לכך עד יום מותה.

פרוטוקול ועדת כהן קדמי

עדות ניתנה על ידי האח, אמיר מדמוני (שמחוני)

22.2.96

בוועדה אמיר מעיד שעלו מתימן לארץ שני ההורים, שלושה אחים כולל הוא עצמו (אמיר), זכריה ואחות נוספת. האם היתה בהריון עם אורי בעת העלייה.

אחרי שילדה, גזל לקחה את הילד הביתה. הוא היה בריא לחלוטין. אחרי כן דרשו ממנה להביא אותו לבית התינוקות לבדיקות, ולהגיע לשם להניק אותו. היא היתה לוקחת אותו הביתה ומביאה אותו לבדיקות מדי פעם. אחר כך (מסביבות גיל שבועיים) דרשו ממנה להשאיר אותו בבית החולים לבדיקות, להגיע להניק אותו שם. משם הוא לא חזר.

האם היתה הולכת להניק אותו מהאוהל במעברת ראש העין לבית הילדים/בית החולים הדסה בראש העין.

ביום שנעלם, היא הלכה להניק אותו פעמיים, בבוקר ובצהריים. אחר הצהריים היה מזג אוויר גשום, שלג?, היה קשה להגיע והיא נשארה בבית. למחרת בבוקר הגיעה ואמרו שהילד נעלם, ולא הראו לה שום תעודה או גופה, גרשו אותה מבית החולים.

לפני בערך 15 שנה הגיעו מהצבא עם חבילה בשביל החייל מדמוני, לא זוכר אם היה במילואים או לא (סביב 1981?). האם אמרה שאין לה ילד בצבא, אז הם לא קיבלו את החבילה.

מתוך הפרוטוקול:

אני זוכר את המקרה. אימי הלכה להניק את אחי בבוקר, וחזרה והילד בריא לחלוטין, אין בו שום דבר, כלום כלום. וחזרה שמחה וטובת לב. באותו יום היה גשמים, היה גשם בראש העין, והיה קשה מאוד להגיע, כי היה שלג וכל מיני דברים, היה קור, אז לארוחת צהריים היא הלכה עוד פעם להניק אותו, הלכה להניק אותו וחזרה, והילד בסדר גמור.

היתה צריכה לחזור בסביבות השעה חמש, משהו כזה, לא הלכה, כיוון שהיה קור, אז לא יודע מה, אבא שלי היה, היה צריך אותה, וזה, בכל אופן היא לא יצאה, ואנחנו היינו שלושה ילדים קטנים בבית, אז היא נשארה בבית ולא הלכה.

למחרת בבוקר היא הולכת ואומרים לה תשמעי, הבן שלך איננו. מה, איפה איננו? אמרו לה נפטר. מה נפטר? אבל אתמול אני הנקתי אותו הילד בריא, מה נפטר? לא, הוא נפטר.

איפה נפטר? איפה הוא, תראו לי אותו. גב' הילד מת, לכי הביתה. אמא שלי ראתה שזה ככה, הסתובבה והלכה הביתה. היא לא האמינה לכך עד יום מותה.

אמא שלי הלכה אחר כך מספר פעמים לבית החולים, בית התינוקות. איפה שהיו התינוקות היה בית חולים הדסה, קראו לו הדסה. שם היתה מניקה אותו, בבית התינוקות הדסה. והיה על זה גדר, מסביב לבית החולים היה גדר תיל כזה. […] אמא שלי היתה הולכת לבית התינוקות, כמו טיפת חלב מה שנקרא, שישגיחו, שיבדקו אותו, שהכל יהיה בסדר. בימים הראשונים אמא שלי היתה מניקה אותו ולוקחת אותו. אחר כך לקראת הימים שהכוונה שלי משבועיים והלאה, היה נשאר בבית התינוקות, היתה הולכת להניק אותו שמה.

היה לנו מקרה אחד, אני זוכר אותו, היה בערך לפני חמש עשרה שנה מקרה, אני לא זוכר בדיוק, באו אלינו מהצבא, ואמרו מגיעה חבילה בשביל החייל, לא יודע אם הוא במילואים לא במילואים, מדמוני. בלי שם פרטי, בלי שום דבר, מדמוני הבן של גזל וסלם מדמוני, אז אמא שלי אומרת אין לי ילד כזה בצבא. אין לי ילד כזה בצבא, אז לא קיבלנו את החבילה.

כשהיא ילדה הוא הובא הביתה. הכל היה בסדר גמור, הכל בסדר. רק יותר מאוחר בקשו ממנה להביא את הילד לבדיקות. הביאו את הילד לבדיקות ומשמה לא חזר.

לא התלוננו [בועדות קודמות] … מכיוון שהוועדות הקודמות לא נראו לנו לגיטימיות. הוועדה הזאת אנחנו מאמינים בתוקף שלה, מאמינים בנכונות שלה להוציא את האמת לאור, ולכן ראינו גם צורך לבוא להעיד. לא פנינו לשום ועדה ציבורית, שמענו שהוקמה ועדת חקירה ממלכתית, אמרנו זה הכתובת וזה המקום, אחרת כבשנו את צערנו בלב. אמא שלי היתה אומרת לי כל הזמן, בני, כל החיים שלי לא יהיו חיים, אני לא אהיה רגועה בחיים שלי עד שלא אראה את הבן שלי חזרה.

הערות:

ברכה סרי, אשתו של אמיר, היתה אמורה לבוא ולהעיד באותו היום ביחד עם אמיר. לפי המכתב שכתבה לוועדה, היא כמעט נחטפה ואמא שלה הצליחה להשיב אותה בקושי. בסופו של דבר הן לא הגיעו כי האם סרבה.

בפרוטוקול ניכר יחס חסר סבלנות ומזלזל באמיר. חבר וועדה רודה בו, שואל שאלות וקוטע באמצע תשובה, מאיים להוציא אותו מהדיון באמצע שהוא עונה על שאלה שנשאל על ידי חברי הוועדה.

---

אי התאמות במסמכי הוועדה:

1. בתעודת העלייה רשומים 4 ילדים במקום 3 בעדות המשפחה:

3.11.49 תעודת עלייה - ראשון העין ב'. עלו סלם וגזל עם 4 ילדים.

1. אי התאמה בין תאריכי הלידה:

יומן לידות של מחנה ראש העין ב' - 10.7.50 / בית חולים הדסה ראש העין - נולד ב-1.7.50 (האם אמרה שהוא נולד ביפו, בית חולים ערבי).

1. אי התאמה בין תאריכי הפטירה:

• ברישומים של מחנה ראש העין יש 5 מסמכים שונים. ב-2 מהם תאריך הפטירה הוא 15.8.50, באחד מהם 14.8.50, באחד מהם אין תאריך מדויק ובאחרון יש בקשה להסדר קבורה בתאריך 15.8.50

• ברישומים של בית החולים ושל משרד הבריאות (2 מסמכים נפרדים), אורי נפטר ב-14.8.50

• ברישומים של חברה קדישא פ"ת אורי הובא לקבורה ב-15.8.50

1. במסמכים של הועדה - רשום בכתב יד תאריך הפטירה 14.8.50 ובדפוס ("מסקנות") תאריך הפטירה 15.8.50

2. תעודת זהות 050066711 - מידע שלא ניתן למשפחה עד שהאחים בבגרותם הלכו לגנזך המדינה