הוריי, מרים ויחיא מעודה עלו לארץ מתימן ביום ה-1 אוקטובר 1949. יום אחד כאשר היו במחנה העולים בראש העין, הגיעה אלינו אחות מבית התינוקות וביקשה מאמי שתבוא לבית התינוקות עם אחי משה מעודה, שהיה בן שישה חודשים ועם בן דודי- משה, בן ארבעה חודשים (שאמו נפטרה בלידה) כדי להיבדק עד שעה 16:00. בסביבות השעה הזו, בא מבית התינוקות כנראה רופא מבוגר ובהיר ואמר לאמי זהרה, שהיא יכולה לחזור הבייתה ושהילדים יכולים להישאר פה, הם יטופלו וישנו בבית התינוקות ושהיא תחזור למחרת. אמי חזרה למחרת בבוקר לקחת את אחי ובן דודי, נאמר לאמי שהילדים חלו וצוות בית התינוקות בראש העין העבירם לבית חולים בירושלים, ובפעם נוספת אמרו לאמי שהעבירו אותם לבית חולים בתל אביב.

אמי חזרה הבייתה באותו היום ולמחרת באה לשאול מה שלומם, ענו לה בבית התינוקות, אין מה לעשות, הם נפטרו. אחרי שאמי התעשתה מההלם ומהבכי, אמרה להם "איפה הם?" ענו לה שקברו אותם. אמי שאלה איפה קברו, אבל התשובות שלהם היו ריקות ושקריות. אמי רצה הבייתה לספר למשפחה,אבי ודודי סאלם באו לבית התינוקות כי לא האמינו לצוות וביקשו את הילדים וגם להם נאמר שהם נפטרו, קברו אותם ולא ציינו איפה קברו.

לאחי משה נרשם אח"כ בתעודת העולה "נפטר" 20.2.1950, בלי שהראו להם גופה ואין תעודת פטירה.

המשפחה של משה בן דודי, קיבלה הבייתה צו גיוס.

אמו של משה, זהרה, נפטרה בשעת הלידה בעקבות סיבוך בלידה. אביו של משה בן דודי שמו סאלם, כמו שמו של הסבא.

המשפחה לא פנתה למשטרה ולא ידעה מה לעשות לגוף הממשלתי שמשקר, מרמה ולא מראה את המציאות.

---

יונה מהצרי
אחותו של משה מעודה בנם של יחיא ומרים מעודה
ובת הדוד של משה מעודה בנם של זהרה וסאלם מעודה