שלומי שלום. הורי מרים וחיים מדר עלו מתימן ב-1945 לרעננה עם שלושה ילדים ובינהם שולמית בת החמש, באותה השנה (אין לי תאריך מדוייק) אושפזה שולמית בבית החולים הדסה תל אביב עם כאבי בטן. אמי שהתה עמה לאורך זמן אשפוזה ולפי עדותה של אמי הילדה היתה ערנית ותקשרה אתה כל הזמן. היא אושפזה למשך יומיים, לפי הקשתה של אחותי שולמית ירדה אמי לקנות לה דבר מה בקיוסק הסמוך כשחזרה הילדה לא היתה במיטתה. לשאלת אמי היכן הילדה נאמר לה שהיא נפטרה. אמי ביקשה לראות את שולמית כשלא נענתה היא עשתה את הדבר הטבעי והאנושי ביותר היא בכתה בזעקות שבר על ילדתה במקום לנחם ולעודד זרקו אותה מהחדר לכוון המדרגות אמי התגלגלה במדרגות ונחבלה קשות. מיותר לומר שהכאב שלה לא עניין אף אחד. אבי וגיסי הגיעו למקום זמן קצר לאחר מכן ונגשו לשאול היכן הילדה נאמר להם שהיא נקברה בבית העלמין בנחלת יצחק בתל-אביב. הורי נגשו מיד לבית העלמין לחפש קבר טרי וכמובן לא היה לפי עדות של עובד בית העלמין שהיה במקום נאמר להורי שלא היתה קבורה של ילדים באותו היום. הורי וגיסי חזרו לבית החולים ובקשו לראות את הילדה. למען השם זו ילדה בת חמש שנים שהורים אמורים לשבת עליה שבעה. הם בקשו תעודות אשפוז, תעודת קבורה עם ציון חלקה. לא היתה הענות מצד צוות ביה"ח להפך שלחו לעברם בריונים שגרשו אותם ממתחם ביה"ח. הורי חזרו הביתה שבורים ללא ילדתם האהובה עם לבטים האם לשבת שבעה אמי לא הסכימה בשום פנים ואופן לשבת שבעה עליה, עד יומה האחרון טענה אמי שילדתה נלקחה ממנה ולא נפטרה. צריך לזכור שהשנה היא 1945 אין מדינה ואין למי לפנות, וכך היתה ילדה להורים שאהבו ודאגו לה וחיות אדם חסרי מצפון וצלם אנוש לקחו באכזריות, הטענה הנוראית שאין עליה מחילה כאילו האמהות שלנו חסרות אחריות ורגש כלפי הילדים שלהן רק על זה הייתי מעלה אותם לגרדום. האמהות שלנו הן התגלמות הטוב החמלה הדאגה והאהבה שילד יכול לחלום עליו ואשרינו שזכינו לאמהות כאלה. אילו לאנשים האיומים האלה היו אמהות כמו שלנו העולם שלהם היה מלא חמלה ולא רוע שלא ברא השטן, הורי מרים וחיים מדר הלכו לבית עולמם שבעי יגון וכאב על ילדתם שולמית.
דינה מדר לב