סבי וסבתי, ציוניים בנפשם, הגיעו ארצה מאיראן והתיישבו בשכונת הבוכרים בירושלים.

מלאי אהבה לארץ ורצון עז להיטמע בה, הקימו כאן משפחה וסבי החל לעבוד בבניית כבישי הארץ ובעבודות כפיים נוספות ע"מ לכלכל את אשתו וילדיו הקטנים.

מעולם לא התלוננו על הקשיים העזים שחוו, הרי מבחינתם הם בארץ הקודש והם רק רוצים להוקיר על כך תודה. הממסד היה קדוש.

וכך מספרים ילדיהם הגדולים אברהם ואסנת:

ערב אחד, אחותי הקטנה, טובה נוחריאן (נוקריאן) בת השלוש וחצי לא חשה בטוב וסבלה מחום.

אבא ואמא (שהיתה בסוף חודש תשיעי להריון) החליטו לקחת אותה לבית החולים הדסה זיו שהיה ממוקם במרכז העיר.

הם המתינו לרופא במסדרון צר. כשהוא יצא אליהם הוא לקח את הילדה לידיו ואמר שהם כבר יטפלו בה ושילכו הביתה. "תחזרו מחר" הוא אמר ונעלם עם הילדה.

הגיעה אחות שהחלה לתשאל את אימי כמה ילדים יש לה בבית.

אבא ואמא, שהיו עולים חדשים והתקשו עדיין לדבר בשפה העברית חשו חסרי אונים ודרשו בכל תוקף לראות את ביתם.

כשנתקלו בסירוב עקשני, אבא ניסה לפרוץ את הדלת אליה נכנס הרופא עם ביתו, וכתגובה, בית החולים הזמין משטרה שדאגה להרחיק משם את אבא בבושת פנים.

בוש ונכלם, לקח את אמא וחזרו הביתה בידיים ריקות, ללא ביתם.

בבוקר שלמחרת, ה 22.12.53 אבא חזר לבית החולים, שם נאמר לו: "הילדה נפטרה" כבר פינינו את גופתה.

כיוון שהתעקש נמרצות, לקחו אותו לבית העלמין בגבעת שאול והראו לו חלקת קבר, ללא מצבה, מכוסה באדמה חרושה.

שבוע לאחר מכן אמא כרעה ללדת.

הדרך היחידה שבה יכלו לשרוד נפשית ולהמשיך לגדל את ילדיהם, במדינה חדשה, היא קבלת הגזירה ומתן האמון במערכת.

כיום טובה אמורה להיות בת כ 67. ההורים כבר הלכו לעולמם ואנחנו אחיה, לא שוכחים ורוצים למצוא את אחותנו.

לרובינו יש סימן היכר משפחתי שממשיך איתנו דורות: הזרת הכף היד שלנו עקומה. זה מאפיין גם את חלק מילדינו ואולי גם את טובה אחותנו האבודה.

לאחר שמצאנו טופס הזמנת קבורה שמעלה תהיות רבות בנוגע לאמינותו, הלכנו לחפש את הקבר יחד עם נציגי חברה קדישא, ומצאנו מספר קברים שניבנו האחד על השני עם יציקת בטון עבה בתחתית. "מתחת לכל אלו, נמצא הקבר של אחותכם" נאמר לנו.

האם שם באמת נמצאת הילדה בת השלוש עם עיני השקד, שנלקחה מידי הוריה ולא ראתה אותם שוב?

אנחנו מאמינים שלא. אנחנו מרגישים בגופינו שהיא עברה חיים שלמים במקביל לחיים שלנו,

ואנחנו רוצים להתאחד עימה.