עדותה של טובה גול על העלמות אחותה אסתר גול:

בשנת 1951 הורי עלו לארץ מאפגניסטן עם שבעת ילדיהם. משפחתי הועברה לגור באוהלים ובצריפים בשער העליה.

לאמא הייתה תינוקת בת 3 חודשים שנולדה עוד באפגניסטן, אחותי אסתר. כמה חודשים בודדים לאחר שהגענו לשער העליה, אסתר התינוקת לא הרגישה טוב ולא הפסיקה לבכות, אימי הופנתה למרפאה בשער העליה. היא שמה את אסתר שם ובאה לבקרה מידי יום. באחד הימים, בזמן הביקור, אסתר בכתה מאוד. כאשר אימי ניסתה להתקרב אליה, מנעו זאת האחיות בטענה שכרגע מאכילים את הילדים וביקשו ממנה לעזוב. למחרת כאשר שבו הורי לבקרה, הודיעו להם שהתינוקת נפטרה. לא הראו להם גופה, לא נתנו תעודת פטירה ושלחו אותם לביתם.

הורי היו אנשים מאוד תמימים, בלי ידע, בלי כוח, בלי שפה ולא ידעו מה עליהם לעשות כנגד התנהגותם של הצוות הרפואי. צוות העובדים ניצל זאת והתעלם מהם. הורי הלכו לביתם, ישבו שבעה ללא הלוויה וללא גופה, בכו והתאבלו.

באותה תקופה, המשיכה משפחתי לקבל עדיין את תלושי המזון עבור התינוקת. אמא תמיד שאלה מדוע שולחים לתינוקת אם היא נפטרה?

אמא נפטרה ביולי 1978. שנה וחצי אחריה, בדצמבר 1979 נפטר אבי. כאשר ישבנו שבעה על אבי היתה מהומה גדולה בתקשורת ובעתונות על ילדי תימן שקיבלו צווי גיוס למרות שנאמר שמתו. נדהמתי, התחלתי להתעניין במה שקורה, הרי גם לנו היתה ילדה שהודיעו להורי על פטירתה וגם היא קיבלה צו גיוס. אני בעצמי הלכתי ללשכת הגיוס ביפו ומסרתי להם את הצו. הודעתי להם שהילדה נפטרה, כי כך חשבתי. בלשכת הגיוס החייל לקח ממני את הצו ולא אמר דבר. אילו הייתי מגלה זאת לפני פטירת הורי הייתי בוודאי חוקרת ושואלת לפרטי פרטים אבל הידע שיש לי הוא רק מסיפורים של אמא עוד בילדותי. גם אחי הבוגרים ידעו מעט פרטים מכיוון שהיו צעירים אך זכרו כל מה שאמרתי.

מאז שהבנתי שאחותי נחטפה ולא נפטרה, לא עשיתי דבר בנידון מכיוון שראיתי שהורים ואחים רבים נלחמים לגלות מה קרה עם ילדיהם, עם עורכי דין ומשפטים ושום דבר לא עזר להם אז איך אני אוכל לגלות מה קרה?

שנים אחרי, באחת המלחמות, התקשרו לאחי וביקשו להודיע לאחותי שנפטרה לבוא לקחת ערכת מגן. במרשם התושבים עדיין מופיעה אחותי עם מספר ת.ז שלה, זאת אני יודעת כיוון שכל בחירות אני שואלת אם יש להם את השם של אחותי ונענית בחיוב.

כעת נשארנו רק אחותי ואני, הלוואי שנצליח למצוא אותה.