מוסרת העדות: ירדנה אזולאי, אחות.
האם מסעודה לידה במהלך מסירת העדות.

עלו ממרוקו בשנת 1951. עם שלושה ילדים, בהריון מתקדם עם הרביעי. אמא שלי ילדה בשנת 1959, בהדסה. ילדה בריאה, בחורף, היא לא זוכרת תאריך. הייתה צריכה להשתחרר מבית החולים, הלבישה אותה בגדי חורף, היא זוכרת בבירור שהלבישה אותה בשמלת צמר וורודה והייתה מוכנה כבר לצאת.

אמרו לה רק לפני שיוצאת מבית החולים, ללכת לרשום אותה רגע במשרד. כשהלכה לשם, החליטה על שמה וקראה לה בשם יפה. וכך רשמה אותה במשרד. בדרך מהמשרד החוצה ניגשה אליה אחות ואמרה לה שהתינוקת לא מרגישה טוב. אמי הופתעה, לא ראתה שום דבר, אך האחות הסבירה לה שהתינוקת לא מרגישה טוב ושתשאיר אותה כאן ויקראו לה לחזור לקחתה. לאמא שלי היו כבר ששה ילדים קטנים בבית, חלקם תינוקות, והיא חזרה הביתה. לירוחם.

אחרי כמה ימים, ביום שישי, הגיע נהג של אמבולנס של פעם, נכנס לבית והודיע להם שהילדה נפטרה. בלי מסמך. בלי קבר, לא ידעו כלום, הוריי בקושי דיברו מילה בעברית. היא אומרת לי עד היום שהיא בטוחה שהיא חיה. לפני 4-5 שנים הלכנו למשרד הפנים, להוציא רישום להורים, וסיפרו שם את הסיפור, ובדקו עבורם – ויפה לא רשומה. רשומים להם עשרה ילדים. בלי יפה.

אמא שלי כל הזמן מדברת על זה, שהיא חולמת, ובחלומות שלה, הקבועים, מחכה לה ילדה קטנה שרעבה ומתגעגעת. אבל לא היו לה אמצעים, לא היו לה כוחות, היא לא דיברה עברית, היא לא ידעה והבינה כלום.