הורי – יצחק ונסריה ארביב, עלו לארץ בשנת 1949 מטריפולי לוב, להורי היו 5 ילדים, שנולדו בלוב.

אני נולדתי ב-1950 בישראל. סה"כ 6 אחים ביום האירוע.

שמות 6 האחים, לפי סדר לידתם:

רינה - בת 84

רחל - בת 81

יוסי - בן 78

אלי - בן 74

יהודית - בת 70

הרצל (אני) - בן 66

בין ה-22-26 באוגוסט 1952 נסעו הורי לירושלים בדחיפות מפני ששמעו שקרה משהו עם אוטובוס של חניכי גדנ"ע, בזמן שאחי היה בטיול.

אמי היתה בחודש 9 להריונה. היא כרעה ללדת בפתאומיות ופינו אותה באמבולנס להדסה ירושלים.

היא ילדה שם בן בניתוח קיסרי. הרופא אמר לאבי שנולד לו בן ושאל איזה שם תרצה לתת לו - אבי שהיה ציוני אמר "דב גרונר".

לאחר יום או יומיים, כשהורי שאלו איפה הילד, אמרו להם שהוא נפטר. אבי הקים קול צעקה וביקש לראות את הילד או גופה, אמרו לו שלא מראים תינוקות מתים, ולא עזרו להורי כל טענותיהם.

אמי, זכרונה לברכה, מאז היתה בטוחה שהתינוק חי ולא מת, ואת יתר שנותיה חיה בסבל נפשי רב, ולמעשה הפכה לחולת רוח עד יום מותה בחודש ינואר 2000. בת 90 היתה במותה

הורי לא פנו לועדות.