הגענו לארץ בתאריך 6.9.1949. אבא דוד (דאוד), אמא שלומית (סלָמה) ושישה ילדים: חנה, שמעון, רחל, שמחה, אני - בנימין, ועובדיה.

אני נולדתי בשנת 1945, ואחי הקטן עובדיה נולד ב-47, גם הוא בתימן.

כשעלו לארץ נרשמו כולם בתעודת העולה של אבא <מצורפת בתמונות>.

הגענו למחנה העולים באזור בית ליד, ושם בשנת 1949 עובדיה (עואד) היה חולה ואמא לקחה אותו למרפאה. היא השאירה אותו שם. אמרו שהיא תחזור מחר והם יטפלו בו. למחרת נמסר לאמא שהילד נשלח לבית חולים. כעבור מספר ימים נמסר לה שהוא נפטר שם. לשאלות שלהם לגבי פרטים נוספים מה בדיוק קרה והיכן קבור הילד הם כמובן לא קיבלו תשובה. תאריך הפטירה שנמסר להם נרשם בתעודת העולה הינו ה-10.9.1949.
אחר כך עברנו לגור ביהוד. הסבא מצד אמא היה אומר שוב ושוב לאמא לכי תחפשי את הילד, והיא אמרה לו – אני לא הולכת, הספיק לי מה שהיה במעברה. אמרה – שאלנו, חיפשנו ובכינו, ולא עזר לנו שום דבר. אחרי שנתיים היא עזבה את זה. אפילו להפגנות של הרב משולם שהיו קילומטר מהבית שלנו ביהוד לא הלכנו.
אבא היה מאוד מבוגר, היה הפרש של 45 שנה ביניהם. הוא מת בגיל 115. אמא נפטרה 4 שנים אחריו, מוקדם, בגיל 65, גם מהכאב ומהצער. אחרי שהם נפטרו ישבנו האחים ודיברנו על זה, והבן שלי ומישהו אחר דחפו אותי לכתוב אליכם.

העיד: בנימין חדד