סבתא שלי, חנה ילידת פולין וניצולת אושוויץ. עלתה לישראל יחד עם סבא שלי, יהודה (גם הוא יליד פולין וניצול אושוויץ) בשנת 1948. נשלחו בהתחלה למעברה והמשיכו משם לתל אביב. היו להם שני ילדים: משה יעקב שנולד עוד בפולין ואמא שלי, פבה שושנה, שנולדה בשנת 1952 בתל אביב.

כשאמא שלי היתה בכיתה ג׳, סבתי ילדה בן בריא בבית החולים ליולדות הקרייה בתל אביב (שכבר לא קיים היום). אמא שלי זוכרת שהיה מדובר בתשעה באב, כי סבתי אמרה לה בחיוך שהיא ״עומדת ללדת את המשיח״ (לפי המדרש המשיח יוולד בתשעה באב).

[לפי החישובים שלי, בכיתה ג׳ אמי היתה בת 8 או 9. כלומר, הלידה התרחשה ביום שבת, ט׳ באב תשכ״א, 22 ביולי 1961 או ביום שלישי, ט׳ באב תש״כ, 2 באוגוסט 1960]

הלידה עברה ללא כל סיבוכים והבן נולד חי בוודאות. סבתי שמעה אותו בוכה וראתה שנולד בריא. לאחר 12 שעות ניגשו לסבתי והודיעו לה בפשטות שהבן שלה נפטר. לא הביאו לה תעודת פטירה וסרבו לאפשר לה לראות אותו ולקבור אותו. פשוט שלחו אותה הביתה. סבא וסבתא שלי לא שלטו באופן מוחלט בשפה העברית והיו תמימים מדי כדי להילחם, אבל לא האמינו מעולם שהוא באמת נפטר.

אמא שלי ביקרה אותה בבית החולים אחרי ההודעה על הפטירה וזה היה שבר גדול מאוד. סבא וסבתא שלי לא ניסו להביא עוד ילדים לעולם לאחר המקרה הזה.

שש שנים לאחר מכן, סבא וסבתא שלי קיבלו מעיריית תל אביב מכתב שציין את תאריך הלידה של אותו בן, בו היתה קריאה לרשום אותו לתוכנית ״גחלת״ (סוג של תוכנית חיסכון של עיריית תל אביב לילדים שנכנסים למערכת החינוך). לדברי אמא שלי, ״זה שבר את סבתא סופית״. למה שולחים מכתב כזה לקראת יום ההולדת שלו כאילו הוא חי?

סבתא שלי מעולם לא האמינה שהוא באמת מת.