עדותו של אברהם עמוס, האח:

אני אברהם עמוס, האח הבכור מתוך חמישה אחים, להוריי זוהרה-זהבה ומשה עמוס.

עלינו ממרוקו בשנת 1962 ונשלחנו למעברת גבעת אולגה, חדרה.

בשנת 1963, אמא שלי ילדה תינוק בבית יולדות ברנדס בחדרה. ביום הראשון ללידה אמא שלי הייתה עם התינוק, החזיקה אותו בידיים שלה והכל היה בסדר גמור. יום למחרת, אבא שלי בא לבקר אותה בבית היולדות והרופאים ניגשו אליו ואמרו לו לחתום על מסמך כי התינוק מת. ההורים שלי הזדעזעו ואמא שלי לא הפסיקה לבכות. איך יכול להיות שהוא מת כשיום לפני זה הוא היה בידיים שלה בריא ושלם. אני זוכר הכל, הייתי ילד בן 11. הם לא הספיקו אפילו לתת שם לתינוק. שניהם עולים חדשים ממרוקו, לא מדברים עדיין עברית ולא יודעים איך להתנהל מול בית החולים. לא הראו להם גופה והם לא קיבלו תעודת פטירה. אמא שלי נשברה לגמרי אחרי זה.

ההורים שלי נפטרו שניהם. אבא בשנת 1985 ואמא בשנת 1994.

אנחנו, האחים, כל הזמן מדברים על זה בינינו. חושבים על איך נראה האח שלנו היום, איפה הוא נמצא, לאן לקחו אותו. זה שאלות שלא מרפות מאיתנו.