בשנת 1949 התכוננה משפחתינו עם כל השכנים וכל המכרים לעלות ארצה מתימן. המשפחה התגוררה בדיין שבתימן, בשכנות לערבים מוסלמים, אשר בכו בעת עזיבת המשפחה.
קילומטרים רבים הלכו הוריי נעמי וסעדיה צברי (יעיש) ואחיי זכריה בן 13, יהודה בן 8 ורומיה כבת שנתיים וחצי, עד הגיעם למחנה העולים חאשד (גאולה) שבתימן. הכל החל ביום ראשון בשבוע, אמי ז"ל הלכה להביא מים לצרכי הבית, ולרוע מזלה נפלה על שברי זכוכית ונפצעה. כשחזרה לאוהל כשהיא מדממת ברגלה, אמרו לה השכנים ואבי ז"ל, שתלך לבית החולים המאולתר להוספיטל במחנה לקבל טיפול. אמי הלכה עם אחותי רומיה וכשהגיעה לבית החולים, יצאה אחת האחיות והורתה לכל האמהות שיש עמן ילדים להיכנס לטיפול ראשונות. כשנכנסה אימי אמרה לה האחות כי הבת זקוקה לביגוד חדש ולניקיון, ולקחה אותה לחדר אחר. בתום הטיפול אמי ביקשה את רומיה בחזרה, אבל אנשי המקום מסרו לה כי תוכל לקבל את הילדה בעוד שבוע. אמי הפצירה רבות ולא הייתה מוכנה לעזוב את המקום עד שנאמר לה כי הבת תשוב אליה למחרת היום. כשאמי באה ביום השני לקחת את רומיה, אפשרו לה לראותה בלבד, בטענה כי יש לה חום גבוה והיא זקוקה למנוחה נוספת בבית החולים. ביום השלישי גמלה ההחלטה של אמי בליבה לקחת את הילדה ויהי מה, אך נתבשרה כי עקב מחלתה נפטרה הילדה. בתאריך 18 באוקטובר 1949 סרבו ההורים לעלות למטוס ללא הבת או לפחות לראות גופתה. ואז, הפלא ופלא, הבת חיה וקיימת וכי תוטס לארץ מספר ימים אחריהם. הבת לא הגיעה ארצה, ועל כל פנים איננו יודעים מה עלה בגורלה. ההורים חיפשו אותה בכל מקום אפשרי, בחורף ובקור, עקב כך אבי חלה ובמשך חייו עבד ב"משקם" בעבודת דחק בלבד. הוריי בכו בכל פעם שדיברו או הזכירו אותה. כשאני נולדתי ב- 25.11.1950 שמרו עלי מכל משמר וכשהלכו לעבודה לקחו אותי איתם מחשש לחטיפה נוספת.

אסתר שרעבי ממשפחת צברי