עדותה של אתי מאירה פרסק, אחותה של אילנה:

הוריי עלו מתימן בשנת 1947 והתיישבו באבן יהודה. בשנת 1950 נולדה אחותי אילנה בבית יולדות בכפר סבא. כשאילנה הייתה בת 10 חודשים, היא הייתה קצת מצוננת ומנוזלת ואבא שלי לקח אותה לטיפת חלב, שם אמרו לו שהוא צריך לקחת אותה לבית חולים. אבא הגיע עם אילנה לבית חולים בלינסון, זה היה ביום חמישי בערב. הצוות שם אמר לו להשאיר את אילנה ללילה ולחזור למחרת. כשאבא חזר למחרת – יום שישי בבוקר, אמרו לו הילדה שלך נפטרה. אבא שאל איפה הילדה? איך יכול להיות שנפטרה? הוא נשאר שם כמה שעות, עד כניסת השבת כמעט, התווכח איתם, ניסה לברר מה קרה, אבל שום דבר לא עזר והוא חזר הביתה. בבית חולים אמרו לו שהיא נפטרה ושהם קברו אותה, אבל אבא לא קיבל תעודת פטירה ולא מקום קבורה. אני נולדתי בשנת 1955. כשהייתי בת 12 הגיע בדואר מסמך רשום – צו גיוס על שם אילנה גאזל. שאלתי את אבא מי זאת אילנה גאזל? ואז אבא סיפר לי את כל הסיפור והבנתי שנחטפה לי אחות. ניסיתי מאז כמה פעמים לגלות מה קרה, אבל לא היה לי למי לפנות, עד שהרב עוזי משולם העלה את הנושא ונתנו לו את הפרטים. בנוסף, לפני שנה בערך, חברת הכנסת נורית קורן אירגנה בדיקות ד.נ.א במרכז מורשת יהודי תימן ברחובות ואני נתתי דגימה.

אסנת, בתה של אתי ואחייניתה של אילנה, מוסיפה:

סבא וסבתא שלי הלכו מהעולם עם כאב בלב. בלי לדעת מה קרה עם הילדה שלהם. אני זועמת על המדינה. על הפשעים ועל העוול הזה שנעשה לנו ולכל משפחות החטופים. אני זוכרת את מה שסבתא סיפרה כשהם היו עוד באנייה, בדרך לארץ. איך לקחו ממנה ומשאר הנשים את כל התכשיטים היפים שהביאו איתן מתימן "כדי שהאנייה לא תטבע מהכובד" איך השפילו אותן. איך העמידו אותם במצב שהם לוקחים ילד עם נזלת לבית חולים והמדינה פשוט חוטפת להם אותו. יש בי כעס עצום. באופן אישי, אני פעילה להעלאת מודעות לפרשה בכל מקום שאני יכולה. אני כבר דור שלישי שנלחם להוציא את הצדק החוצה וזה עדיין לא קורה. המדינה השתיקה ורמסה אותנו כל השנים האלה וממשיכה לעשות את זה גם עכשיו. אני רואה את אמא שלי, אני רואה את אחותה, דודה שלי, שנמצאת במצב בריאותי קשה. למה המדינה מחכה? שכולם יילכו מהעולם הזה? למה אף אחד לא מתעורר? אני מקווה ומחכה לרגע שייעשה כבר צדק כי בינתיים רק משתיקים אותנו.