אידה בר דרור, בת שמונים ושבע, עלתה מקזבלנקה מרוקו, עלתה נשואה לישראל עם בעלה. בשנת שבעים וחמש הגיעה לבית החולים הקריה ללדת את בת הזקונים שלה. הילדה נולדה כרגיל והייתה קצת קטנה ושמו אותה באינקובטור אחרי שניקו אותה. ראיתי את הילדה והלכתי שוב לראות אותה למחרת ונכנסתי וראיתי את הילדה והכל היה בסדר וצוחקת ושמחה. נכנסתי למיטה למחרת ופתאום קיבלתי תחושה לא טובה וראיתי שמשהו לא בסדר. הרופאים הכניסו אותי לניתוח והוציאו לי את הרחם. הייתי שעות רבות בחדר הניתוח ואחר כך חזרתי לחדר לנוח. כשחזרתי לא מצאנו את הילדה לא בחדר ולא באינקובטור. לא היה לי כח לדבר והרופא לא ענה שוב ושוב למרות ששאלתי. בעלי לא רצה לריב הרי אלו היהודים אחים שלי..

בסוף אמרו שהילדה מתה ולא נתנו תעודת פטירה ולא איפה קברו ולא איפה נעלמה. אחות אחת אמרה לי הילדה מתה מה את רוצה שיתנו לך אותה מהקבר? אמרתי לה כן, אני רוצה לראות! כולם ברחו ממני ונעלמו. ביקשתי מהם גם תעודת לידה ולא הסכימו לתת לי וסילקו אותי. אני זוכרת ששאלו אותי כמה ילדים יש לי… וכשאמרתי אמרו לי יפה מאוד כל הכבוד..

בעלי חלה מזה ולא קם חודש ימים, וגם אני הייתי חלשה אחרי הניתוח, הוא אמר לי שלקח ללב את ההיעלמות של הילדה. הוא היה איתי כל הניתוח והם ניצלו את זה שלא שמנו לב מה קורה ועסוקים בניתוח הבהול. בעלי סבל עד שמת, ולא אהב שנזכיר את הילדה בכלל.

בימים האחרונים אמרו לי שמי שנעלמו לו הילדים יוכל לקבל כסף! אמרתי לגברת שסיפרה לי את זה: אני מוכנה אני לתת לך כסף רק תתני לי את הילדה שלי שאוכל לחבק אותה… כל פעם שאני רואה ילד או ילדה זה חוזר אליי כאילו פעם ראשונה אני רואה תינוק.

גם עם הבת הבוגרת יותר היה לי מקרה. כשהבת אחרת שלי נפלה ושברה את הרגליים בשנת 56, לקחתי אותה לבית חולים אסף הרופא. ואמרו לי שהיא פה ושאבוא לראות אותה כל יום עד שתבריא.

יום אחד אני חזרתי מהשוק ומצאתי את חמותי שאמרה באו עם הילדה ולקחו אותה חזרה כי לא היית. הלכתי לבית החולים וביקשתי אותה, משעה תשע או עשר הייתי בבית החולים עד ארבע ואני נלחמת איתם שיתנו לי את הילדה שלי. שעות אני רבה איתם ואיימו שיביאו לי משטרה. הגיעו שוטרים והסברתי להם מה קרה ושאני שעות פה ולא נותנים לי את הילדה ומאיימים להביא לי משטרה. בזכות הקצין הביאו לי את הילדה מייד והיא הייתה עם בגדים לא שלי, בגדים אחרים ויפים. לקחתי אותה וברחתי ממש.

הבת, שמחה גולן:

אני הייתה גרה בתל אביב (בת 23 בערך) כשאמא שלי ילדה ובאתי לבקר אותה בבית החולים ולראות את הילדה. והגעתי לשם וראיתי את אחי הבכור וגם את הילדה, ראינו אותה כשהיא כבר מחוץ לאינקובטור, צוחקת וזזה וחמודה ונראית בריאה לחלוטין. ביקרתי את אמא שלי ואחר כך נודע לי שאמרו שהיא נפטרה ואמא שלי חזרה בלי הילדה… קראו לה רויטל - הם כבר הספיקו לתת לה שם.

הם כבר היו מבולבלים מהניתוח והיחס אליהם וכשהם התאוששו לא נתנו להם תשובות למרות שהתעקשו.

ההורים לא כל כך דיברו על זה, רק פעם בעשור, מאוד כאב להם והעציב אותם. אמא הייתה מתעוררת מחלום בלהות…