עדותה של האחיינית, גלית סניור פינקר:

בשנת 1949 עלו סבתי וסבי מטורקיה והופנו למעברת בנימינה. למשפחה היו שני ילדים: יצחק, כבן 4 (אבי) וקדון כבת שנתיים. מצורפת תמונה כשהיו עדיין בטורקיה, קדון היא התינוקת. קדון, בהירת עור, שיער חום ועיניים בהירות כנראה. יצחק וקדון היו חולים, יצחק טופל במרפאה בבנימינה וקדון הופנתה לבית חולים העמק בעפולה, למחלקת ילדים. לאחר מספר ימים (אין לי פרטים על מספר הימים) סבתי הייתה עם הבת במחלקה, שיחקה אתה במסדרון, הילדה הייתה חיונית וסבתי נשלחה הביתה להביא בגדים ולשחרר את הילדה ביום שאחרי. ביום שאחרי, סבתי הגיעה לאסוף אותה, ונאמר לה שהילדה נפטרה. ללא תעודת פטירה, ללא גופה, ללא שום סימן ורמז. נעלמה. מאז, סבתי אמנם חיה אבל נשברה. היא נפטרה מהלב בגיל 70 וקצת. כל פעם שהייתה נזכרת בה או מישהו היה שואל שאלה, הייתה נכנסת לדיכאון.

לאחרונה, הרגשתי שאני צריכה לדעת מה קרה. גם אם היא נפטרה, לגלות היכן היא קבורה. שלחתי בקשה למשרד הפנים ואחרי בירורים הבנו כי אין דיווח או עדכון כלל על פטירה, אלא רק "חדל להיות תושב" ביולי 1963, כתובת אחרונה: כפר מעש.

אנחנו מחפשים אשה שנכון לשנת 2021, צריכה להיות כבת 73, עיניים בהירות כנראה ושיער חום, עור בהיר. יש לי את תעודת הזהות שלה, במידה ומישהו ירצה אותו. מסתיימת ב 895 וספרת ביקורת 4

דודה שלי חיה. היא לא מתה אלא נלקחה מסבתי. אנחנו מפעילים את כל כוחותינו לאתר אותה, לסגור מעגל. היינו רוצים להמשיך לבדוק במשרד הפנים אבל חוששים מאוד לקבל שם תגובות עוינות. אבי ביקר במשרד הפנים, ניסינו להגיע מזווית אחרת, רצון לוודא שאין עוד יורשים, ונאמר לו שאין להם יותר פרטים והוא צריך צו ירושה בשביל לקבל פרטים. אנחנו מבקשים עזרה. הבחורה ממשרד הפנים אמרה גם שנוכל לנסות לבקש צו מבית משפט כדי לבדוק אם היו יציאות וכניסות מהארץ. סבתי תמיד האמינה שהיא בחיים אבל גם לא חשבה שיהודים יעשו את זה ליהודים.

עדותה של האחיינית, מירה:

כל השנים שמענו שהיו שתי אחיות לאבא. אחת נפטרה בטורקיה, והשנייה חלתה באותו זמן שאבא ואושפזה בבית חולים העמק בעפולה. סבתא נאלצה לעזוב את בית החולים מפני שגם אבא הרגיש לא טוב. אחרי שחזרה נאמר לה שהילדה מתה, בלי להראות לה גופה או מקום קבורה, פשוט נשלחה הביתה. סבתא אמרה שהיא שיחקה עם הילדה לפני כן והרגישה טוב.
אנחנו לא חקרנו יותר מדי, אבל כאשר שמענו על פרשת ילדי תימן משהו ניקר לנו בראש. גם במקרה שלנו לא היה מקום קבורה, מסמכים, כלום. הם היו עולים חדשים, לא דרשו תשובות, האמינו במערכת בצורה מוחלטת. אם הביאו אותם לארץ ישראל, אז למה שיעשו משהו רע? ההורים היו תמימים וניצלו אותם כך. אבל אנחנו התחלנו לשאול שאלות, במקום ההורים. רוצים מידע, צריך לעשות קדיש.

התחלנו לחפש. פניתי לבית חולים העמק, ניסיתי כמה פעמים, אמרו לי רק דרך פקס. מישהו שעבד שם ניסה לעזור לי אבל ללא הצלחה. אבא שלי ואני היינו במשרד הפנים בנתניה, נמסר לנו כי חדלה להיות תושבת בשנת 1963 שם האב: ניסים. השם של סבי זכרונו לברכה.

ניסינו להיעזר באדם שבקיא בתחום והוא השיג עבורנו מסמכים עם אבחנה של רופא על שחפת והיא נפטרה ונקברה בחלוף שלושה ימים, אבל פנינו לחברת קדישא ואין קבר על שמה, כלום, לא בבנימינה ולא בעפולה. במשרד הפנים אמרו לנו פרטים נוספים, צריך להגיש בקשה לבית משפט ולקבל צו שיאפשר להוציא מידע נוסף על תעודת הזהות שביקשנו – כמו למשל יציאה וכניסה מהארץ.

לפני שנולדתי, אבא שלי הבטיח לסבתא שלי שהוא יביא ילדות בנות. אני ואחותי זה הציווי חיים של אבא שלי לסבתא שלי. אני מרגישה מחויבות להבטחה הזו של אבא שלי לסבתא שלי. חייבת לפתור את העוולה הזו.