הורי עלו מעיראק בשנת 1951 עם שני ילדים קטנים. הגיעו לשער עלייה ושם רססו אותם. משער עלייה הועברו לבאר יעקב, למעברות. הם עברו הלם תרבות. מאנשים שהתפרנסו בכבוד בעיראק הגיעו לפת לחם וחרפת רעב. החיים שם היו בלתי נסבלים ובתנאי מזג אוויר קשים. כל השירותים לא היו נגישים וזמינים. נאלצו ללכת לכל מקום ברגל אפילו לחדר נוחיות שהיה משותף למשפחות רבות. כמובן שלא היו רכבים ותחב"צ.

התינוק נולד באסף הרופא בשנת 1951. נראה שנקרא יצחק על שם הסבא מצד האבא. זמן מה אחרי הלידה הוא סבל משלשול, וההורים לקחו אותו לאותו בית החולים, שם אושפז. הורי היו מגיעים לשם להיות אתו. באחד הימים הם באו לחדר התינוקות וראו דרך החלון מיטה ריקה. שאלו את הצוות הרפואי היכן הוא ונמסר להם שהוא נפטר. בקשו לראותו, ונמסר להם שהוא נקבר ולא יודעים היכן. לא נתנו תעודת פטירה, לא נתנו מידע נוסף, אלא שלחו זוג הורים כואבים עם קשיי שפה וקשיים כלכליים לדרכם כשהם המומים מהתנהלות הצוות. הם היו תמימים ולא ידעו איך להסתדר.

הפרטים הם לפי עדות של דודי, כיום בן מעל לתשעים. אמי נתנה לי פרטים רק לפני מותה. הפצע היה מדמם והם לא רצו לנבור בו. לא הציפו את הנושא על מנת להגן עלינו הילדים ולא לצער אותנו וגם העדיפו לחיות בהכחשה.

המקרה כל כך השפיע על אמי שהיא הפכה להיות חרדתית בצורה קיצונית וכל פעם שיצאנו מהבית התקשרה בלי סוף או אלצה אותנו ליצור קשר מכל מקום. האסון שחוותה מאוד הכביד עלינו הילדים. לא ידעתי כל השנים על המקרה, היא דיברה עליו רק לפני מותה. גם האב נפטר כבר.

פניתי לבית החולים ואין להם שום רישום של הלידה. גם לא במשרד הפנים. לכן אנחנו חושבים שהתינוק נחטף.

העידה: סימה אברהם