עדות מאת האח, סימון עדוי:

לקחתי על עצמי לאסוף, להכין ולמסור את העדות הזאת, מהחשש כי אם יקרה לי משהו, לא יהיה מי שיספר את קורות משפחתנו, ואף אחד לא יידע לעולם שהיה לנו אח בריא ואהוב ושחי בינינו לזמן קצר ו"נעלם" ב-1955, ושמו סעדיה עדוי. כולי תקווה שבעזרתכם נצליח להגיע ככל שניתן למסמכים ולעדויות הנחוצים לעדות זו, ואולי אף להתחקות על עקבותיו של אחינו.

ההורים:

יוסף עדוי ז"ל ת.ז 4200474
תורכיה עדוי (לבית זביב) ז"ל ת.ז. 4200475

הוריי, יוסף ותורכיה, זכרם לברכה, עלו מתימן ב 1949 במבצע "על כנפי נשרים" עם שישה ילדים, מהכפר ת'ולה, מצפון מערב לצנעא עיר הבירה (מצפון לעיר שיבם). עוד בתימן התרגשו על המשפחה אסונות – שלושה עוברים שנולדו מתים ועוד בן ובת שמתו עקב תאונות.

לאחר שאבדו להם ביתם ורכושם, עשו שני מסעות רגליים קשים של ימים רבים, עם סבתא, אמו של אבי, ושישה ילדים למחנה "חאשד" (גאולה) שבפאתי העיר עדן, ומשם עלו לארץ הקדושה שכה ייחלו לה. לאחר נחיתתם בארץ שוכנו הוריי בכמה ישובים ומחנות, ביניהם מחנה עין שמר, צוריאל ומחנה ישראל.

שמחים ונרגשים בצעדיהם הראשונים בארץ הקודש שכה ייחלו לה, לא צפו או דמיינו את אסונם הקרב ובא.

המקרה הראשון אירע ב 1950, בישוב צוריאל (בו נולדו עוד שניים מאחיי). הוריי היו כפסע מלאבד את בנם ניסים עדוי ז"ל. (ת.ז 4200481) שהיה אז בן שנה, ניסים חלה, ואושפז בביה"ח רמב"ם בחיפה. הוריי באו לראשונה לבקרו, במאמץ רב, עקב דלות התחבורה של אותן השנים. לתדהמתם ולחרדתם, נודע להם שאין בביה"ח ילד בשם ניסים עדוי, ולא עלה בידם לשכנע שהוא הובא במו ידיהם לטיפול. מחסום השפה, תום הלב, וחוסר הבנה בתהליכים ובמהלכים, היו להם למכשול. למרות מאמציהם הרבים במשך כמה שבועות של חיפושים, לא ידעו היכן הוא, עד שהגיעה ידיעה משמחת מאביה של ילדה שאושפזה לצידו של ניסים ברמב"ם שהוא נראה, ונמצא, בביה"ח דג'אני ביפו.

ושוב במאמץ עילאי הגיעה אמי מצוריאל שבצפון לדג'אני ביפו, מצאה וזיהתה את הבן אשר מצידו זיהה את אמו. ערה לעובדה המוזרה שמהתגית שעל ידו של הבן "הושמט" שם המשפחה ונותר רק ניסים ניסים, הוציאה אותו מביה"ח והחזירה אותו במהרה לביתם שבצפון, שם הבריא והתחזק. ניסים התגורר כל חייו בפ"ת, סיים את לימודיו, שירת בצה"ל, הקים משפחה ונפטר בינואר 2019 מסרטן חמור כשהוא בן 70.

המקרה השני, החמור ביותר והעיקרי לעדות זו, אירע בסביבות 1955 במחנה ישראל. בצריף הדל בו שוכנה המשפחה נולד הבן סעדיה עדוי בריא, שלם ואהוב. הוא נולד בין מיכאל שנולד ב- 1953 בצוריאל לבין אסתר שנולדה ב - ינואר 1956 ב'בית רבקה' בפ"ת.

כמה חדשים לאחר לידתו של סעדיה חזרה אמי לעבודה, בתנאים קשים ובשכר דל, במשק בית. את ההשגחה והטיפול בו מסרה בידי אחיותיו הגדולות, חביבה וחנה, שזוכרות אותו היטב, ויעידו על כך. חביבה עדיין זוכרת היטב שיום לפני אישפוזו בתל השומר כשההורים היו באירוע בירושלים, היא השגיחה וטיפלה בו, האכילה אותו בדייסה, שיחקה איתו והרדימה אותו. למחרת, סעדיה, שהיה אז כבן שמונה חודשים, חש ברע ונלקח מיד ע"י אמי לביה"ח תל השומר. שם, למרות רצונה, בקשתה ותחינתה, לא אפשרו לה להישאר לצידו והיא נאלצה להשאירו שם ולשוב למחנה לבדה, עם שליטה דלה בשפה ובתנאי התניידות קשים מאד של תקופת הקמת המדינה.

למחרת באה אמי לבקרו ולהחזירו הביתה. להפתעתה ולתדהמתה הרבה, נמסר לה שהבן סעדיה נפטר במשך הלילה וכל מה שנותר לה לעשות היה לחזור לביתה להתאבל ולשבת שבעה. על אף שהיתה מזועזעת עד עמקי נשמתה, אמי סירבה להאמין (עקב המקרה הקודם, בו כמעט "נעלם" לה בנה ניסים עדוי ), ודרשה בבכי רב ומר לראותו במו עיניה. אך בקשתה נדחתה, בטענה שהוא כבר נקבר ואין אפשרות לבדוק היכן הוא קבור. גם כשהתמוטטה ברוב כאבה וייאושה, לרגלי אחיות המחלקה, על ברכיה והתחננה לראותו לא אפשרו לה.

וכך, מובסת ומוכת יגון, חזרה למחנה למסור את הבשורה המרה לבני המשפחה ההמומים.

על צערם הכבד של הוריי, אחיי ואחיותיי על "מותו" של סעדיה ועל העדר קבר לעלות אליו, נוספה העובדה, כי לא ניתן שום מסמך רשמי על מהלך האשפוז או תעודת פטירה המציינים וקובעים את יום מותו והסיבות לכך.

לימים ולהפתעתם הרבה, הגיע לביתם מכתב מצה"ל ובו צו גיוס לסעדיה ש"נפטר" כביכול. המכתב החריף והעצים את צערם הרב והפיח תקוות שווא, קצרה, שסעדיה עודנו חי. שלוות נפשם נגזלה לעולם.
כל חייהם עבדו הורי בעבודה קשה ושוחקת ובשכר מועט, אמא בנקיון בתים בפתח-תקווה, שם עברו לגור בסוף שנות החמישים, ואבא במחלקת הגינון בחברת ה"משקם". הכל עשו למען המשפחה ודבר לא עבורם. למעשה חיינו בעוני לא מוכר. אחי ישראל ז"ל סבל מאפילפסיה ונפטר בגיל צעיר ב- 1973.

התחושות של חוסר האונים, חוסר האמון והאכזבה המוחלטת ממוסדות המדינה, לא פסקו עד ליום מותם. תחושות אלה מנעו מהם לפנות לוועדות או לסעד כלשהו. גם ממשפחת אחיה של אמי, שלום זביב, וממשפחת אחותה שושנה (שמעה) מינס "נעלמו" ילדים נוספים.

אבא נפטר בשנת 86'. תמיד כשאמא היתה נזכרת הגרון היה נחנק, העיניים היו דומעות, והיא היתה מפסיקה לדבר. מעולם היא לא פתחה וסיפרה יותר ממה שידענו. את העדות אני שמעתי מהאחיות שלי. לפני עשר שנים, כל פעם שהייתי שומע משהו, התחלתי לרשום הערה, ולאט לאט אספתי.

ההחלטה החד צדדית והמקוממת של הממשלה מפברואר 2021 שמותירה את המשפחות שלא פנו לוועדות ללא הכרה או פיצוי היתה בשבילי צלצול השכמה אחרון למסור עדות.

אני, בנם הצעיר של יוסף ותורכיה עדוי, רשמתי את העדות הזאת בדיוק כפי שנמסרה לי מפי בני משפחתי. אני מגיש אותה כגלעד, מצבה, לזכרו של אחינו סעדיה עדוי.