יהודה ויהודית (תורכיה בתימנית) בדיחי הוריי ז"ל, הגיעו מתימן. אמא שלי הייתה הבת של הרב הראשי האחרון של צנעא- עמרם קורח.הגיעו בסוף 1949, קיבצו אותם במבנה גדול ומשם הועברו למחנה עין שמר. היינו משפחה ברוכת ילדים ומתוכם שלושה ילדים קטנים, אני פעוטה בת שלוש וחצי ארבע, מתניה בן שנה וחצי-שנתיים והתינוקת ציונה בת מספר חודשים, בערך שבעה חודשים.

הגענו בשעת לילה מאוחרת, אשת דודי שהייתה אלמנה והצטרפה למשפחתנו עזרה לאמי בטיפול בילדים והחזיקה את מתניה בידייה. אחות כהה במדים לבנים, שלא דיברה תימנית ורק סימנה בידיים- לקחה את מתניה והלכה. היא סימנה שזה רק למשחק או לטיפול. דודתי חשבה שהאנשים בארץ רצו להכיר ולהתקרב למשפחה כי האחות חייכה והסבירה פנים.

אמי שאלה את הדודה אחרי זמן מה, איפה מתניה. הדודה סיפרה שאצל האחות החייכנית. אמא ואבא שהיו עייפים מתלאות הדרך, עם ילדים רעבים לא ישנו בלילה וחיפשו את מתניה.

הרב גמליאל, זכר צדיק לברכה הוא כבר לא בין החיים, בא לעזרת אבי וייעץ לו להביא לשומר בבית התינוקות צימוקים ולשדל אותו כדי שייכנס. אבי עשה זאת וגם דחף מעט את השומר בכדי להיכנס (אבי היה גדול מימדים יחסית) וראה שם את מתניה במיטת תינוק כשהוא קשור בחבל בידיים וברגליים כדי שלא יברח. מתניה היה ללא קול בכלל מרוב בכי ממושך. מתניה היה מפוחד, במצב סגור של טראומה. מאז המקרה לא ביקש דבר אלא רק את קירבת אמו. אמי עד יום מותה הודתה לאלוהים שהצליחה להשיב אותו לפחות.

בחורף 1950, הלכנו לבקר את הסבא הרב עמרם קורח בירושלים, היה שם שלג וקר מאוד והילדה הייתה חולה. הלכנו לביקור חולים ושם אושפזה. אחרי כמה ימים נאמר לאמא שציונה נפטרה. ביקשה לראות גופה והראו לה גופה של ילדה גדולה מאוד. אמא התעקשה שזו לא בתה ולא הראו לה כלום. אמי שלא ידעה שפה לא הצליחה להשיב את בתה במקרה הזה.

אמי חזרה על זה כל חייה שעלתה לירושלים בידיים מלאות עם תינוקת וחזרה בידיים ריקות.

לראות את הבת הייתה משאת הנפש הגדולה של אמי ולצערי היא הלכה בטרם ראתה אותה שוב.

סבי הרב עמרם קורח זצ"ל היה מכובד מאוד בתימן, כשהיה חולה שם היו שולחים לו רופא טורקי מיוחד שהיה מטפל גם באימאם. הבן של הרב שידע טורקית ותימנית היה מתרגם. כאן בארץ נחטפו לשושלת של הרב שתי נכדות ונינה. הייתה לנו בריכה בבית בצנעא והגענו לכאן וקיבלנו את המכה הזאת. הייתה לנו חווה גדולה עם מקנה גדול, כבשים, מטעי קפה, בננות אפילו כוורות דבש. אבי לא רצה לעלות לארץ, האימאם רצה שנישאר ושלא נלך ל"בלאד אל חרב" שלא נלך לארץ המלחמות, ישראל. לקח לנו הרבה זמן עד שהמשפחה הסכימה לעלות לארץ.

שנים אחר כך כשהתגוררנו בשכונת עמידר ברמת גן הייתי מסתובבת בכיכר אורדע, ליד בית הכנסת הגדול הייתי רואה את שורת התימניות שמחכות שתגיע הגברת האשכנזיה לבחור אחת מהן לעבוד בספונג'ה, הייתי מרגישה את הסכין בלב. איך היינו שם ומה קרה לנו פה. אבי כאן חלה מאוד מיד כשהוא עלה, המצב היה לו קשה מנשוא, הוא נפטר ב- 1997. עד היום לא מבינים במשפחה איך הוא לא השתגע ממה שקרה לו כאן בארץ. הערביות והערבים שם בתימן היו עובדים איתו ועוזרים וכאן היהודים העבידו אותו כשהוא הגיע מבוגר ואב משפחה, הוא בכלל לא ידע להחזיק טוריה מימיו, חי שם כמו מלך. במשפט אחד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

בתיה בדיחי בן צור