הייתי בן שבע או שמונה כשסבתא שיקרה לי בפעם הראשונה. מכרה לי סיפור על ילד שנולד לה קצת לפני אבא שלי ונעלם. אני שהייתי בסך הכל ילד קטן ומאוד אהבתי אותה, האמנתי לכל מילה. בהמשך בכלל הסתבר שזה הילד השני שנעלם לה, לטענתה כמובן, ואני עדיין לא הבנתי שהיא משקרת.

בשנים שעברו מאז, גיליתי שיש אלפי שקרנים כמותה (אגב, כמעט כולם תימנים), ושכנראה כולם גם תיאמו ביניהם את הסיפורים, לא יודע מתי, אולי במחנה חאשד לפני העליה לארץ. כנראה חשבו איך לעקוץ את המדינה, אז החליטו לספר שנעלמו להם ילדים ולקוות לפיצויים. לא ייאמן מה אנשים יעשו בשביל כסף, טוב נו למה אפשר לצפות, תימנים…

אבל לא הלך להם, שיטת "מצליח" לא הצליחה הפעם. שלוש וועדות חקירה בדקו והגיעו למסקנה שלהד"מ: סבא וסבתא שלי, שני שקרנים, הם ועוד אלפי הורים כמותם, כך קבעו הוועדות. והאמת, חשבו אתם בהיגיון, באמת נראה לכם שדבר כזה היה יכול לקרות? נראה לכם הגיוני שנעלמו אלפי ילדים סתם כך והאדמה לא רועדת מאז ועד היום? נראה לכם הגיוני שאם הסיפור הזה היה קורה באמת, לא הייתם לומדים על זה ב"תולדות הציונות"? כל בר דעת מבין שזה קשקוש מוחלט, סתם ניסיון עלוב לסחוט כספים מהממסד (אולי הם קינאו במקבלי השילומים).

האמת שעכשיו רוב השותפים לתרמית כבר נפטרו, כולל סבא וסבתא. לפחות לא ישקרו יותר.

אז ככה. לסבא וסבתא שלי נעלם בן אחד, גמליאל, בסוף שנות ה-40, ובן נוסף, אמנון, בתחילת שנות ה-50. בשנות ה-60 עברה סבתי אשפוזים פסיכיאטריים כי לא הצליחה להתמודד עם האובדן. במשפחה התביישו לדבר על זה. אני לא חושב שיש במה להתבייש. עשרות שנים אחרי, סבתא שלי עדיין הייתה משאירה את כל התריסים בבית פתוחים, ביום ובלילה, בקיץ ובחורף, כדי שאם מישהו מהם יחזור, שלא יחשוב שאין אף אחד בבית.

לאורך כל שנות נעוריי, אבא שלי לא היה נרדם עד שהייתי מגיע הביתה, גם כשזה היה לפנות בוקר:
– "תובל, זה אתה?"
– "כן".
– "לילה טוב".
לקח זמן עד שנפל לי האסימון למה זה ככה.

אחרי הברית של גלעד, בני האחרון, דודתי אחות אבי ניגשה אלי, חיבקה אותי ובכתה, "רציתי שתקרא לו בשם שמתחיל בגימ״ל, אבל התביישתי לבקש". גמליאל, אח שלה, עדיין יושב לה בראש בכל יום, בכל שעה. 60 שנה אחרי, חיים את הטראומה, והאובדן עדיין מהדהד.

גמליאל מדמון נעלם בחדרה בספטמבר 1946. נעלם מהרחוב בזמן אירוע משפחתי, זה סיפור מטורף בפני עצמו שבעבר בכלל לא חשבו שקשור לפרשת ילדי תימן, רק שנים אחרי הגיעו לאוזני בני משפחה שהיו מעורבים בחיפושים סיפורים בודדים דומים על היעלמויות כאלה ואז קישרו את העניין לפרשה. בשבועות שאחרי ההיעלמות כל השכונה הייתה מעורבת בחיפושים בכל האיזור. דוד של אבא שלי במשך שנתיים-שלוש הסתובב בכפרים ערביים (מחופש לערבי) כדי לחפש קצה חוט, הם היו החשודים המיידיים... אותו דוד, כשנה לפני שהוא נפטר אמר לי שהיום ברור לו שזה היה חלק מהפרשה (אחרי ששמע סיפורים דומים). אמנון מדמון נעלם מביה"ח רמב"ם ב-08/05/1950.

סבא שלי, יפת מדמון, נפטר ב-1988. סבתא שלי, שמעה (ציפורה) מדמון, נפטרה ב-1995. גרו בחדרה מאז שעלו לארץ ועד שנפטרו.

תובל מדמון