חטוף: חיים, הבן הבכור

ת.ז: 64703

נחטף בגיל 3 חודשים

מבית התינוקות במחנה העולים ראש העין

שנת חטיפה 1949

עדותו של שלמה:

"אני עברתי שבעה מדורי גהנום! לארץ ישראל עליתי עם בני הבכור חיים שנולד בתימן. היינו צריכים ללכת אל עיר הנמל ברגל, שישה ימים הלכנו, רכבנו על גמלים וחמורים עד שהגענו. סחבתי את בני על הכתף כל הדרך. כשהגענו לעדן, הסוכנות היהודית הקימה מחנה בו היא ריכזה את כל העולים. לאחר חודש בו שהינו במחנה שלחו אלינו מטוס, אני אשתי ובני עלינו את הארץ. היינו נרגשים ומפוחדים מחוסר הוודאות, אך קיווינו לטוב. לא תיארנו לעצמנו שיקרה מה שקרה. טסנו כמה שעות עד שהגענו לשדה התעופה בלוד ומשם נסענו לראש העין. מיד עם הגיענו בנינו לנו אוהל..

כעבור כמה שעות, הגיעו שתי אחיות ולקחו את בנינו. אני נבהלתי ושאלתי אותן: לאן אתן לוקחות את בני? הן אמרו לי אנחנו לוקחות אותו אל בית התינוקות, הוא לא יכול להישאר באוהל. ואני הסכמתי, האמנתי בכוונותיהן הטובות. באתי איתן לבית התינוקות שהיה סמוך לאוהלים. הן אמרו לי: פה בנן יישן, בואו לבקר אותו ולהניק אותו שלוש פעמים ביום, וכך היה. במשך שבועיים אשתי הייתה מניקה אותו יום יום.

יום אחד, אשתי הלכה כרגיל בשעה 5 בבוקר להניק אותו, כשהגיעה לא ראתה את הבן בתוך המיטה. היא שאלה את האחיות: איפה הבן שלי?? אין לך בן! היא באה בבכי באוהל וקראה לי לבוא לבית הילדים. אני התחלתי להשתולל שם, הביאו לי את השומרים, הם הכו אותי מכות רצח והוציאו אותי החוצה.
אחרי שלושה חודשים נודע לי במקרה, שחיים בני שלא היה קיים בכלל מאושפז בבית החולים דג'אני ביפו, לא נתנו לי להיכנס אז התגנבתי פנימה, ראיתי את הבן שלי, אז אמרתי להם: זה הבן שלי! הם באו והוציאו אותי, יד ורגל הכו אותי. ואז הודיעו שחיים מת.

פניתי למשרד ראש הממשלה, לנשיא המדינה, לרווחה.. כשפניתי למשטרה הם ראו שאני מבלבל אותם אמרו לי "הבן שלך נקבר, מת. הוא קבור בבית העלמין פתח תקווה" הלכתי לחברה קדישא, אמרו לי לא דובים ולא יער, שקר! אין שום דבר.

מסע התלאות של משפחתי השפיע מאוד לרעה על מצב בריאותה של אשתי, געגועיה לבנה חיים הביאוה להתמוטטות עצבים ולאשפוז ממושך. כל החיים האם לא חדלה מבכייה ולא מצאה מרגוע לנפשה. מצב בריאותה הרופף העמיס עליי עול גדול ועל ששת הילדים שלי, אני נקלעתי למצב חמור הן מצד בריאות והן מצד גידול המשפחה"

כחמש שנים לאחר חטיפת בנה שולמית בהגלי, עזבה את ביתה ואושפזה מאז במוסדות שונים, היא נפטרה בשנת 2010 בגיל 78 בעת שהותה במוסד גריאטרי,
שלמה בהגלי, פעל ללא לאות כל חייו כדי למצוא את בנו, הוא פנה לעשרות מוסדות שונים והתראיין בכל הזדמנות שהייתה. באוקטובר 2016 נפטר בגיל 87 מבלי לדעת היכן בנו.

העדות נכתבה על ידי שירן יוניס, נכדתם של שלמה ושולמית. למידע נוסף על משפחתי ניתן לפנות אליי בפייסבוק Shiran Yonis Percia

*תאוריית האובדן העמום - התאוריה שכולכם צריכים להכיר*

פאולין בוס הגתה את תאוריית האובדן העמום בעקבות מפגשים טיפוליים עם משפחות. אובדן עמום כשמו כן הוא, הינו אובדן שאינו ודאי, על פי התאוריה קיימים שני סוגים מרכזיים: אובדן פיזי - כאשר מישהו לא נוכח פיזית אך ממשיך להתקיים פסיכולוגית, כמו למשל במצבים בהם מישהו נחטף, שבוי או נעדר. הסוג השני הוא אובדן פסיכולוגי - כאשר אדם נוכח מבחינה פיזית אך נעדר מבחינה פסיכולוגית כמו במצבים של דכאון חמור, אלצהיימר, פגיעת ראש קשה וכדומה.
נתמקד בסוג הראשון - אובדן פיזי:
אובדן עמום נבדל מאובדן ממשי - מוות רגיל, כיוון שבמהותו אובדן עמום נחווה כ*הפיך*. במצב בו מתרחש מוות, יש תהליכים וטקסים המאפשרים את קיומו של האבל ואילו במצב של אובדן עמום אין קבורה ופעמים רבות לא רואים את גופת הנפטר. באין הוכחה קונקרטית לקיומו של האובדן, המשפחה נותרת תקועה בין לבין - במצב של עמימות לגבי מה קרה לבן/בת המשפחה.

בוס טוענת שאובדן עמום הוא האובדן הקשה מכל, זאת מכיוון שהוא יוצר עמימות בגבולות בין בני המשפחה. כך, לא ברור האם האדם הנעדר עדיין מהווה חלק מהמשפחה או לא, מצב כזה יוצר בלבול לגבי התפקידים בתוך המשפחה כאשר אחים/ דודים/ סבים וסבתות יכולים להתחיל לתפקד כהורים ועוד וריאציות שונות של חילופי תפקידים. התפקידים המתערערים בתוך המשפחה והאבל שחסום יכולים ליצור סימפטומים התנהגותיים ורגשיים שונים, למשל: קשיים בשינה ובריכוז, דכאון, אשמה ממושכת ורגשות קשים אחרים. בוס טוענת שסימפטומים אלה הם *תוצר של חיים במצב של עמימות ממושכת ולא תוצר של חולשה או כשל משפחתי*.

במשפחות בהן קיים אובדן עמום, בלא טיפול, מי שמושפעים במיוחד הם הילדים, הם אלה שנושאים איתם צלקות, ובהקימם משפחות משלהם נוצרים תהליכים של העברה בין הדורות של הרגשות הקשים והאובדן הלא פתור.

מה עושים?

ראשית כל *נותנים לדברים שם* - דעו לכם שאם חוויתם מצב בו אחד מבני משפחתכם נעדר או נעלם לאורך זמן, אתם מצויים במצב של אובדן עמום, הרגשות הקשים, המתח הבלתי פוסק, הבעיות בשינה, בריכוז וכדומה, הן תוצר (בלעדי או חלקי) של האובדן העמום.
דבר נוסף שעוזר הוא לחזק קשרים חברתיים עם אנשים שחוו אותו הדבר, להיות יחד במרחב משותף, לדבר באופן פתוח וספונטני לשתף בסיפורים אישיים, שיתופים מסוג זה יוצרים תחושת קהילתיות ומעודדים תהליך של ריפוי. מעשים כאלה, יוצרים תנועה איפה שמתקיימת תקיעות בעקבות האובדן העמום.

מוכר לכם?
היום הוא יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן.
פרשת החטיפה עונה על כל הקריטריונים של תאוריית האובדן העמום - ילדים ואמהות שנעלמו ולא שבו; מתו בלי קברים, בלי גופה ובלי תעודות פטירה. הורים, אחים, דודים, סבים וסבתות שנותרו מצפים לשובם של הנעדרים, חיים של ציפייה בלתי פוסקת, עמימות, אבל לא פתור, אשמה איומה, חוסר אונים, חרדה ודכאון.

במשפחתנו, לאחר שנחטף חיים, הבן הבכור של סבי וסבתי בגיל שלושה חודשים, כולם נותרו לחיות עם סימני השאלה היכן הוא נמצא? האם הוא חי? אם כן, היכן? האם באמת מת? סבתי, לקתה בדכאון בעקבות החטיפה ובשלב מסוים הפסיקה לחיות בבית עם שאר המשפחה. אובדנו של הבן הוביל לאובדן נוסף - אובדן החיים הרגשיים של אם המשפחה.

בבקשה אל תישארו אדישים לפוסט זה, הוא נכתב מהלב ויש לו ערך ממשי בעזרה לבני משפחות:
הצעד הראשון בתאוריה של בוס הוא לתת לדברים שם, ולכן עזרו לאנשים שאולי לא יודעים להגיד לעצמם מה הם חווים, לדעת כי הם סובלים ממצב של אובדן עמום, הידיעה בפני עצמה מקלה - שתפו את הפוסט זה כמו פטריות שצצות לאחר הגשם.
אחר כך, אפשרו לאנשים שחוו אובדן עמום לחלוק את הסיפור שלהם, בלי לשפוט, רק להקשיב. חברו אותם לאנשים נוספים שחוו את אותו הדבר. בדיוק כפי שהפעילים לחשיפת הפרשה עושים באופן בלתי מתפשר יום יום.

למעוניינים לקבל מצגת שעשיתי בנושא 'אובדן עמום בחטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן' או מאמרים אקדמיים על תאוריית האובדן העמום, ניתן לשלוח לי הודעה בפרטי ואשלח לכם.

בתמונה: שלמה ושולמית בהגלי ז"ל, סבא וסבתא שלי, הורים לחיים הנעדר שסבלו מאובדן עמום כל חייהם.