משפחת יהודה עלתה ארצה ב20.10.1949, בציפיה להגיע לארץ הקודש אחרי אלפי שנות גלות. העליה היתה כרוכה במאמצים כבירים ובסבל במחנה העולים בחאשד שבתימן בו היו תת-תנאים כידוע, אך לעולי תימן התמימים לא הפריע כל עוד היעד הוא ארץ הקודש והאנשים הקדושים החיים בה. יהודה וחביבה הגיעו עם שני ילדיהם הצעירים, סאלם כבן 6 (יליד 1944) ויעקב כבן שנתיים, ומיד שוכנו במחנה עולים עין שמר א'. קרובי משפחה מספרים על סאלם שהיה ילד טוב, שקט, שכבר התחיל לעלות לתורה "שישי קטן". אך שום דבר לא הכין את המשפחה ליום ה-11.01.1950.

כ-3 חודשים אחרי הגיעם לארץ הקודש, סאלם סבל מכאבים מאחורי האוזן. לאחר מספר ימים, ובעצת שכניהם, לקחו ההורים הדאוגים יהודה וחביבה לקחו את סאלם למרפאת המחנה. אחרי בדיקה ראשונית הרופא אמר שצריך לפנותו לבית החולים בדחיפות מבלי לפרט. לא נתנו להורים לעלות לאמבולנס שהגיע לפנותו, ולקחו את הילד מידיה של חביבה, והכניסו אותו לאמבולנס בעודו בוכה ומושיט ידיו לאימו. האם צפתה בדאגה על האמבולנס המתרחק, ולא העלתה בדעתה שזו הפעם האחרונה בה היא תראה את בנה האהוב.

למחרת הגיעה האם חביבה אל מרפאת המחנה וכך תיארה חביבה בעדותה בועדת בהלול מינקובסקי, זאת בעקבות קבלתו של צו גיוס עם הגיעו לגיל גיוס, המעיד על כך שהילד עודנו בחיים: "כאשר באתי למשרד במחנה לבקש לירה שאוכל לנסוע לבקר את הילד בבית החולים, אז בדיוק הופיע איש מהמשרד כשבידו מברק וקורא לבעלי שהיה ביחד איתי באותו זמן ואשר הודיע לנו... שהתקבל מברק מבית החולים שהילד שלנו סאלם נפטר, אז ויתרנו על הנסיעה כי האמנתי וכן בעלי שהילד נפטר"
מקום קבורה לכאורה, כפי שנמסר לנו: בית קברות מחנה דוד, חלקת תינוקות (אין מיקום מדויק של קבר)

עוד יעידו ההורים בועדת בהלול –מינקובסקי: "אנחנו לפי תומנו המשכנו באמונת תימן שאם אומרים משהו זה קדוש, ומקיימים שדברי יהודי הם כשבועה גמורה ולפיכך לא הגשנו שום תביעה נגד שום מוסד" כעבור 30 שנה, יעיד האב השבור יהודה במכתבו לועדת החקירה הממלכתית: "השארנו את הילד בתקוה שיקבל את הטיפול המתאים, אולם עוד לא עברו להם 24 שעות, פחות מיום אחד, וכבר באו והודיעו לנו שהילד נפטר. זה לא יתכן שבגלל נפיחות מאחורי האוזן תוך כמה שעות הילד נפטר. אנחנו לא הסכמנו לקבל את הידיעה הקשה הזו שהילד נפטר, אולם בגלל חוסר אונים, למי לפנות? או לאן ללכת? איך אפשר לדעת איך קרה שבתוך כמה שעות הילד נפטר? בגלל המצב הקשה שהיה... קיבלנו את הידיעה כגזירה משמיים... אמו חביבה ז"ל לא הפסיקה לבכות על הילד שנעלם פתאום"

מאותו יום המשפחה לא נשארה כפי שהיא, הפצע לא הפסיק לדמם למרות 4 הילדים הנוספים שנולדו (יעקב, זכריה, אבנר, יוסף, אריה). האם חביבה חלתה במחלת הסרטן בשל שברון לב ונפטרה צעירה, והאב יהודה נפטר בשיבה טובה אך עם נפש פצועה ושבורה.

אז סאלם, אם אתה אי שם קורא את הסיפור, ואולי יש בך זכרונות עמומים של אותה תקופה, דע לך שהוריך ואחיך לא נטשו אותך כמו שכנראה סיפרו לך, אלא חיפשו אחריך כל השנים ובמסגרת כל הועדות. דמיינו אותך בפרצופים אקראיים ברחוב וחלמו על היום לאתר אותך ולאחד את המשפחה. עדיין לא מאוחר להגשים את משאלת הלב הזו, תפנה אלי כאן או לארגונים הפועלים כיום ועושים עבודת קודש ואולי נצליח לסגור את המעגל הכאוב הזה בצורה קצת פחות טרגית.

המשפחה