בפברואר 1952 ניצה אושפזה בתל השומר, ביתן 24 , עם חום גבוהה כתוצאה מאדמת, תחת אחריותו של ד"ר דניאל כצנלסון והאחות מרים במקביל באותם ימים אחיה הבכור עמוס כבן שלוש שהה כמספר חודשים בבית החולים במחלקת ילדים בביתן מקביל. מידי יום ביומו אמי הגיעה לבית החולים במשך חצי שנת אשפוזו שם ולאור זאת הכירה היטב את האחיות והרופאים והתיידדה עמם, נוכח שפת העברית הגבוהה ששגורה היתה בפיה, היתה מורה לעברית עוד בלוב. עוד סיפרה אמי כך: מצבה של ניצה השתפר במהירות לשביעות כל הצוות הרפואי, בביקורי אצל ניצה היא חייכה ותפקדה רגיל בהחלט, ונאמר שלמחרת היא יכולה להשתחרר מבית החולים. למחרת בהגיעי לבית החולים נגשתי למיטתה וראיתי שהמיטה ריקה, פניתי לאחת האחיות ושאלתי היכן בתי ניצה. האחות אמרה לי תמתיני רגע אקרא לרופא. הגיע ד"ר כצנלסון שמכיר אותי היטב וטיפל גם בעמוס וגם בניצה, לצידו היתה האחות מרים, שגם היא טיפלה בשניהם ד"ר כצנלסון ביקש ממני לשבת על הכיסא וביקש מהאחות מרים להביא לי כוס חלב חם. אחרי ששתיתי וחיכיתי בסבלנות, ניגש אלי ד"ר כצנלסון, ליטף את שערי, ואמר: את יודעת גב' בוכבזה יש לך מזל, מזל גדול. שאלתי למה? והוא ענה שלניצה היה דלקת קרום המוח והיא מתה, אם היא היתה נשארת בחיים היא היתה אינבלידית וזאת צרה גדולה. באפטיות, אדישות ובקור רוח שאינם אופיינים לי, בלי שום תחושה או הרגשה שאלתי מתי בעלי צריך לבוא לקחת את הגופה לעניין סידורי הקבורה? ד"ר כצנלסון ענה: אין צורך, בעלך לא צריך לבוא לפה יש לנו רב, כל יום מתים פה ילדים, הרב אוסף אותם והולך לקבור אותם. וכך לא ראיתי גופה, לא קיבלנו תעודת פטירה, לא הזלתי דמעה, לא שאלתי שאלות פשוט קמתי והלכתי כמו רובוט חזרה לביתי רוצה להדגיש שוב, בגלל השליטה המלאה בשפה העברית שימשתי כדוברת להרבה מאוד אנשים שלא ידעו את השפה. אחיותי שגרו בשכנות וחיכו לבואי עם ניצה מבית החולים הופתעו שחזרתי בידיים ריקות, שאלו: איפה ניצה? בקור רוח אמרתי פשוט - מתה. כשחזר בעלי מהעבודה שאל היכן ניצה, עניתי באותה קרירות - מתה. וכששאל לנושא הקבורה חזרתי על דברי ד"ר כצנלסון ובכך נושא ניצה היפה שלי (בהירת שיער ועיניים .ירוקות כשל בעלי). נושא ניצה נשאר פתוח עם סימני שאלה ותהיה ונעול בתוך ליבי הנושא התעורר ברגע שפרשת עוזי משולם בנושא חטופי תימן עלתה לכותרות, אז הבנתי את סימני השאלה שקיננו בתוכי שנים רבות ופה הבנתי שרימו אותי באותו יום שנתנו לי לשתות את החלב שכנראה סיממו אותי באמצעותו וגרמו לי להיות אפטית לחלוטין בניגוד לאופי הרגיל והלוחמני שלי. כל החיים שלי עד היום אני תוהה איך זה יכול להיות שכאשה חזקה כמוני, לוחמת למען אחרים, לא שאלתי שאלות ולא עמדתי על כך שאראה את בתי ולא אנחנו נקבור אותה. הספק קונן כי שנים רבות והייתי רואה תינוקות בגילאים דומים ומשליכה את הרגשות על בתי האבודה. אין לי ספק שמחלת הסרטן ברחם שתקפה אותי היא חלק מרגשי האשמה שלא נלחמתי עליה. מאותו יום היא נקראה ניצה הגנובה, להבדיל מניצה שתחיה שנולדה אחרי החטיפה וקיבלה את אותו שם. בדצמבר 2003 יצרתי קשר עם ד"ר כצנלסון, שמתי בתיבת הדואר שלו מכתב שפונה אל ליבו מאחר ושנינו כבר זקנים אולי היה מואיל לעזור במידע. כמובן שלא נעננו בינואר 2004 נפגשו עם הדוקטור כצנלסון באירוע מסוים בבית החולים תל השומר, הוא זכר אותי, זכר גם את עמוס בני שגם עמד לצידי באותו אירוע, אך לא זכר שהיתה גם בת בשם ניצה ואת כל הסיפור שמאחוריה 2004 עשינו מאמצי חיפוש בדרכים שונות. התקווה הזאת והמפגש עם ד"ר כצנלסון הכניסו את אמי למצב בריאותי לא מאוזן, לחץ דם גבוהה מאוד, על כן הוחלט לעצור את החיפוש, על מנת לא לאבד את אמא.